תמרים לדבש

The best solution payday loan

 

פרק א

[א, א] ויהי בימי אחשורוש.

יתבאר ע"פי מ"ש בעשרה מאמרות מאמר חקור דין ח"א פי"ד לפרש (שמואל א כט, כז) וה' סר מעליך ויהי ערך. חלילה לאל מהיותו שונא לצדיק גמור כשאול, אלא בזה שה' סר מעליך ויהי ערך, קנה הוי' מחודשת עכ"ל וז"ש ויהי הוי' מחודשת בימי אחשורוש (כי) הוא אחשורוש ברשעו מתחלתו ועד סופו המולך מהודו ועד כוש מסוף העולם ועד סופו כמו שאחז"ל וזה הוי' מחודשת שרשע כזה ימלוך על כל העולם והבן:

(ייטב פנים, קול מגילה)

[א, א] ויהי בימי אחשורוש.

ע"פ מה שמובא בפ"ק דע"ז (ג.) שמים וארץ נוגעי' בעדותן, דאחז"ל (שבת פח.) מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי, תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית; אם ישראל מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו הריני מחזיר אתכם לתוהו כו', ובתוס' שם הקשו א"כ אמאי שמים וארץ נוגעי' בעדותן, הרי ראינו שקיימו לפי שהם קיימי' ממה שקבלו, כדאמר אם מקבלים עכ"ל. ובגמרא שבת (שם) ויתיצב בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית כו' מכאן מודעה רבה לאוריית' ואפילו הכי הדר קבלוה בימי אחשורוש כלו' ברצון קודם לכן שהי' הקבלה באונס ע"י כפי' עדיין הי' העולם רופף ואח"כ בימי אחשורוש כשקבלו ישראל התורה ברצון אז קנה העולם הוי' מחודשת יותר חשובה מן אשר מקדם וז"ש ויהי שקנה העולם הוי' חדשה בימי אחשורוש והבן:

(ייטב פנים, קול מגילה)

[א, א] מאה ועשרים מדינה.

במדרש רבה אסתר (א, ח) רבי עקיבא היה יושב ודורש, והציבור מתנמנמין, בקש לעוררן, אמר מה ראתה אסתר למלוך על קכ"ז מדינות, אלא תבא בת בתה של שרה שהיתה חיה קכ"ז שנים (בראשית כג, א), ותמלוך על קכ"ז מדינות ע"כ. והנה דרשוני וחיו.

והנה באריכות ישיבת בית הכנסת ובית המדרש, נאמר במסכת ברכות דמאריך ימים עיי"ש דף ח' ע"א, ועל פי זה יתבאר המאמר שהיה רבי עקביא יושב ודורש. וידוע שאמרו חז"ל (מגילה כא. ) כתוב אחד אומר (דברים י, י) ועמדתי בהר, וכתוב אחד אומר (שם ט, ט) ואשב בהר, רכות מעומד וקשות מיושב. והלכות חמורות אינו מושך את הלב, כדרך שאמרו חז"ל (שבת פז. ) דאגדה מושך את הלב, וכמו דאיתא ביומא בפרק כהן גדול (יט:) דקורין לפניו דברי אגדה כדי שלא יתנמנם, ורבי עקיבא היה יושב ודורש דברי הלכה החמורים, ולכך התנמנמו דהיה העיכוב דומה למשא, וידוע מאמרם בברכות (ד:) שאני התם דאיכא אונס שינה, דהתעוררות משינה הוא דבר קשה מאוד להגוף וביקש לעוררן דייקא, והנה אם יאמר להם דהעיכוב גורם לאריכות ימים, לא יחושו דהוי כמו עסק העולם בעבור העולם דהוא גם כן כלה ונפסד, רק דמתחלף בפחות ויותר כמ"ש בפרשת מצורע [על המדרש רבה (ויק"ר טז ב) מעשה ברוכל אחד וכו', מי האיש החפץ חיים (תהלים לד, יג), עיי"ש]. לכך דרש להם דאסתר מלכה על קכ"ז מדינות, בשביל קכ"ז שנה שחייתה שרה. ויש להבין מי לא ירצה לחיות, אלא ודאי דחייתה כ"כ בפירות מעשיה הטובים, ועל זה מגיע שכר גם כן ושכר משכר, ובין כך נצמח מה שנצמח קרן ופירות עד בלי די ובלי תכלית, כמו באסתר בהצלת ישראל, ואם כן הוא נצחי, ודו"ק.

(עסיס רמני)

[א, ד] בהראתו את עשר כבוד מלכותו.

איתא במדרש (אסתר רבה רפ"ב) ר' יהודה בר' סימון אמר סעודת ארץ ישראל הראה להם. וכן להלן שם (פ"ג) איתא, ד"א גם ושתי המלכה עשתה משתה וגו' אין גם אלא ריבוי וכו' מה זה בסעודת ארץ ישראל, אף זו בסעודת ארץ ישראל, ע"כ. והוא פלאי, מה ענין סעודת ארץ ישראל אל המשתה של אחשוורוש בשושן הבירה. והרד"ל ביאר דלפי שכל כוונתו היתה לחבב הסעודה על ישראל כדי להכשילם כדאי' בילקוט, על כן השתדל להכין כל צרכי הסעודה ממאכלי ארץ ישראל, כמו אילו היו בארצם ובמקומם, בכדי לשמח לבבם שתזוח דעתם. עכ"פ מבואר מזה כי עצמתו של המן היתה להשתמש בשם ארץ ישראל, כדי להטעות את ישראל אחריו ולהכשילם בעבודה זרה. וזאת היא גם עצת הרשעים בדור האחרון הזה, שכל מגמתם להכניס מינות וכפירה בתוך ליבות בני ישראל, ולהעביר על דת תורה, ולמטרה זו התחילו ללבוש איצטלא ירושלמית, ולנופף ברעיון חיבת הארץ ואהבת ארץ ישראל וע"י כך עלתה בידם להטעות רבים מישראל אחריהם, וסבור הייתי כי רעיון חדש הוא זה, אשר הכופרים הללו המציאו אותו, אך רואני כי כבר היה כן לעולמים כי המן הרשע פתח בעצה ותחלה להשתמש בשם ארץ ישראל, כדי להמשיך את ישראל להתחבר עמהם. אלא שבימים ההם גבר כוח הקדושה של מרדכי הצדיק ונתבטלה הגזירה, והדר קבלו ישראל על עצמם את התורה מאהבת חנם, ולזאת נשתכחה עצה זו, וחזרו ויסדוה עכשיו המינים בדור האחרון, אבל לא חדש הוא זה, כי אם צרעת נושנת היא זו, עצתו של המן הרשע והן הנה היו לנו בעוכרינו להעביר רוב ישראל על הדת.

ועלינו לדעת כי איסור חמור הוא עד מאד להתחבר עם טמאים מינים ואפיקורסים, ולהנות מהם הנאה כל דהיא, ועוון זה היה בעוכריהם של ישראל לחייבם כלייה בימי אחשוורוש, כי על מה שנכשלו במאכלות אסורות לא נתחייבו בעונש חמור זה, אלא שנגזרה עליהם הגזירה יען שע"י הסעודה התחברו ונמשכו אחריהם.

(רביה"ק זי"ע, שמיני)

[א, ז] ויין מלכות רב כיד המלך והשתיה כדת אין אונס כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש.

במס' מגילה (יב. ) 'ויין מלכות רב', אמר רב, מלמד שכל אחד ואחד השקהו מיין שגדול הימנו בשנים, 'אין אונס', אמר ר' אלעזר מלמד שכל אחד השקהו מיין מדינתו, 'לעשות כרצון איש ואיש', מרדכי והמן, מרדכי דכתיב איש יהודי, המן איש צר ואויב.

והנ"ל בזה דהנה באמת מבואר בספרים (ילקוט אסתר רמז תתרנז) דעצת המן היה על המשתה להכשיל ישראל בדבר עבירה, ולא לאנסם, דאונס רחמנא פטריה, רק שעל ידי מאכל ומשתה יבואו לידי מכשולות. ומרדכי הצדיק רצה לעמוד עליהם עכ"פ שישמרם מדבר רע. אבל איך יתכן, כי אם לא יברח, גם הוא צריך להיות בסעודה כמותם. על כן נתן השי"ת בליבם שיתנו לכל אחד יין רב מימיו, וזו היתה להם עיצה להחטיאן, כי הרב מן האדם בשנים מדליקו מאוד, וכן מיין מדינתו כי יערב לו. וזו בעצמה היתה נסיבה מן השמים שישמרו, כי על ידי עצה זו היה יכול להיות בכאן. דמרדכי היה בוודאי אז יותר משבעין שנין.

והנה איתא בסוף ספר הלכה אדם מישראל ע"פ הירושלמי אחת לשבעים שנה בא גשם בעולם, וכל מקום שבא, מבלה כל היינות, אם כן אין בכל העולם כולו יין ישן יותר משבעים שנה, כי אחר שבעים שנה נתקלקל, רק מצרים לא היתה מסתפקת מימי גשמים רק מנילוס, אם כן יכול להיות במצרים יין ישן יותר מכל העולם כולו, עי"ש. ואם כן לפי זה לא היו יכולין להזמין לסעודה מי שהוא יותר משבעים שנה, דהא יסד המלך שיתנו לכל ואחד יין רב משניו, ופתגם המלך לא ישתנה, ויין יותר משבעים שנה אי אפשר כי כבר נתקלקל, אך היה יכול להיות ממצרים אבל מכיון שהושם טעם שלא יתנו רק מיין מדינתו, ומרדכי לא ממצרים היה רק מירושלים, אם כן אי אפשר להזמינו ולא היה צריך לברוח, והיה יכול לשמור בני ישראל ממכשול, כי לא היה בתוך המסובין וזה היה עצה עמוקה.

ועל פי זה מבואר 'ויין מלכות רב' אמר רב, רב יותר משניו. 'אין אונס' רק מה שערב לו, היינו מיין מדינתו, 'כי כן יסד המלך' דלתתא, בסוד ועתה להחטיאן, והיינו גם כן 'כי כן יסד המלך' דלעילא ית"ש, לעשות כרצון איש ואיש', כרצון מרדכי והמן, ר"ל דעצת מלך דלתתא היה להעשות על ידי זה כרצון המן להחטיאן, ועצת המלך דלעילא היה לעשות כרצון מרדכי לשמרן. 'והשתיה כדת', כדי שיועיל להם שמירת מרדכי, דאם היו מגיעין לשכרותו של לוט לא היה מועיל שמירת מרדכי, דאז אין חכמה ואין עצה וכו'.

(ישמח משה)

[א, ח] והשתיה כדת אין אונס כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש.

שמעתי מפ"ק אא"ז [הגה"ק בעל הקול אריה] זי"ע שאמר בשם הישמח משה זי"ע, שפירוש 'והשתיה', תורה שבעל פה, 'כדת אין אונס' שמעתה תורה שבעל פה היה כדת בלא אונס עכ"ד וש"י.

אבני המקום (אבן העזר אות נ"ג)

[א, ח] לעשות כרצון איש ואיש.

והשתא יבואר מה שדרשו בגמרא, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו, כי אמרו חז"ל (מגילה יב. ) שגזירת המן היה מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, ומפני שהשתחוו לצלם. והנה בשניהם לא עברו ישראל על איסור תורה אלא על איסור דרבנן, כי סעודתו של אחשורוש הרי היתה כדת של תורה, כמבואר בגמרא (שם) 'לעשות כרצון איש ואיש', כרצון מרדכי והמן. אלא דאריה דרבנן הוה רביע עליה, כדאיתא במדרש (ילקוט אסתר רמז תתרנז) שמרדכי הצדיק גזר עליהם לבל ילכו לסעודתו של אחשורוש. וכן מה שהשתחוו לצלם, כבר כתבו התוס' (כתובות לג: ד"ה אלמלי) דאותו צלם לא היה עבודת כוכבים ממש, אלא היה עשוי לכבוד המלך, ואף על פי כן היה להם לקדש שם שמים. ולפיכך בזכות מחצית השקל המכפר על תורה שבעל פה, ניצולו מגזירת המן שנגזר עליהם בעון תורה שבעל פה.

(ברך משה, כי תשא)

 

[א, ט] גם ושתי המלכה.

בגמרא (מגילה י:) 'ותחת הסרפד יעלה הדס' (ישעיה נה, יג), 'תחת הסרפד' תחת ושתי הרשעה בת בנו של נבוכדנצאר הרשע ששרף רפידת בית ה', 'יעלה הדס' זו אסתר הצדקת שנקראת הדסה. יש להבין למה תולה הגמרא רשעתה של ושתי מפני שהיתה בת בנו של נבוכדנצאר הרשע, הלא היתה רשעה גדולה מצד עצמה, שהכריחה לבנות ישראל לחלל השבת (מגילה יב:). וי"ל על פי דברי החתם סופר (תורת משה פ' ויחי) שנבוכדנצאר בטח ליבו לכבוש את ירושלים, על שהיה בידם עוון חילול שבת. ולפי זה מתיראה שמא יחזרו ישראל לארצם, כי אולי טעה אחשוורוש ועדיין לא עברו שבעים שנה, לזה הכריחה בנות ישראל לחלל את השבת, כדי לעכב בזה את גאולתן וחזרתם לארצם, ולכך נתייחס רשעתה לנבוכדנצאר הרשע, שממנו למדה להחטיאם בחילול ה' דווקא.

(ברך משה, תשמ"ו)

[א, י] ביום השביעי כטוב לב המלך ביין.

ירמוז למה שאמרו חז"ל (מגילה יב:) 'יום השביעי' שבת היה, שישראל אוכלין ושותין ומתחילין בדברי תורה וכו'. כי על פי זה החל מפלת המן והרמת קרן ישראל על ידי שאמר 'להביא את ושתי ולא באה', 'ותלקח אסתר' וגו'. וזה שאמר 'כטוב לב המלך', שהוטב ליבו ונצמח מזה טובה לישראל. 'ביין' ירמוז בשביל ששבת היה ישראל מקיימין מאמר חז"ל (פסחים קו. ) זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח), זכרהו על היין. בעבור זה נעשה להם נס זה ש'טוב לב המלך ביין', עד שאמר 'להביא את ושתי' וגו', וזה שורש הנס.

(ייטב פנים, קול מגילה)

[א, יב] ויקצף המלך מאוד וחמתו בערה בו.

הוא שפת יתר דפשיטא דאם קצף מאוד, הי' חמתו בערה בו. 'ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים' האי 'יודעי העתים' למה לי, היה די 'לחכמים'.

והנראה לי בזה כי ה"פ, דקצף המלך מאוד יותר מדאי ותיכף וחמתו בערה בו בעצמו ר"ל על שכעס וקצף מאוד כי חש פן חרון אפו וקצפו יעשה רושם בלב השרים להענישה ולהמיתה, וכעין זה מצינו בגמ' (תענית ד. ) שא', האי ת"ח דרתח תורייתא קא מרתחא לי' ופי' ס' זרע קודש כי מרתח רתח וכועס בקרבו על עצמו אשר ידמה לו שלא נהג כשורה, עכ"ד. וביאור הדבר, דבודאי ת"ח לא בא לידי חטא ועון חלילה, אלא שעיקר הכעס לאשר שהוא יודע עתיו ורגעיו אשר לפי דמיונו הנמצא תמצא בהן שיצאו להבל וריק כמש"פ (אבות ג, ה) דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין (על עבירות), וחשבון על העתים ורגעים אם שלא עשה בהן עבירה אבל להבל ולריק כלו בלי עבודת הבורא, ובשביל זה ת"ח כועס על עצמו בעצמו. וזה ענין הכתוב 'ויאמר המלך לחכמים ידעי העתים' והוא ע"ד שפירשו על (שמות ב, כה) 'וידע אלקים' נתן עליהם לב ולא העלים עיניו, כ"כ ידעי העתים פירושו שנותנים לב על העתים במה עברו בהבל וריק ועי"ז הם מתחרטים וכועסי' בעצמם על עצמם, כ"כ א' המלך ליודעי העתים כי כן דבר המלך, שאחר ויקצף – חמתו בערה בו, שכועס על עצמו בקרב לבו ומתחרט על העת שקצף עלי' מאוד, וגילה הדבר הזה לפני כל יודעי דת ודין למען יקלו העונש מעלי'. אבל 'ויאמר ממוכן לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה', ר"ל דאז הי' מקום להקל מעלי' אחר שהמלך מתחרט על קצפו ומוחל לה, אבל לא עליו לבדו עותה כי על כל השרים וגו' והם אינם מוחלי' ואינם מתחרטים כי הוא אשר נוגע נגדם. גם על העתיק כי והיום הזה תאמרנה וגו' ע"כ 'וכדי בזיון וקצף' ולא דבר יתר הוא, ע"כ 'אם על המלך טוב יצא דבר מלכות מלפניו', ר"ל שיצא דבר זה שבלבו, שהוא דבר מלכות לבד ר"ל נוגע לו לבדו וע"כ רוצה למחול לה, דבר זה יצא מלפניו כי הוא דבר הנוגע לכל השרי' והם אינם מוחלים, ע"כ ויכתב וגו' אשר לא תבא וגו' ומלכותה יתן וגו':

(ייטב פנים, פורים)

[א, יג] ויאמר המלך לחכמי' יודעי העתים כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין.

פתח ביודעי העתים וסיים ביודעי דת ודין, ושמעתי ממוזלה"ה שפי' כי שאל ליודעי העתים לטובה ועתים לרעה עפ"י הילוך המזלות כי כן (אם כן הוא) דבר המלך כלו' אולי מזלו גרם להיות לו אשה רעה למרוד בו ומה בצע כי יהרגנה ויחליפה באחרת תחתי' הלא גם השנית תשוב אמרי' כראשונה להמרות נגדו וזה שאל ליודעי העתים לפני (קודם ששאל כמו שפי' הט"ז בה' ר"ה הריעו לפני המלך ה' עיי"ש) כל יודעי דת ודין לדון דין מורדת ועוברת על דתיהם ויאמר ממוכן לא על המלך לבדו עותה ושתי שאז הי' מקום לומר אולי מזלי' דהאי גברא גרם כי אם על כל השרי' וגו' א"כ לא מזלו גרם ע"כ יצא דבר מלכות מלפניו כלו' שיצא מחשבה זו שזה דבר מלכות שמזלו גרם מלפניו ויכתב אשר לא תבא וגו' ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה דייקא עכ"ד:

(ייטב פנים, קול מגילה)

 [א, יג] ויאמר המלך לחכמים וכו' כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין.

ועיין בתרגום הראשון שפירש קדם כל מכיס וידעי אורייתא ודינא. והקרוב אליו וכו', כדת מה לעשות כו'. פי' גם כן באורייתא מה להתעבדתא. ויאמר ממוכן וכו' לא על המלך לבדו כו'. והנה הלא זה יפלא דמקטין דבריו, דאם העיוות היה רק למלך לא היה האשמה כל כך, רק כיון שנוגע לכל השרים יוגדל האשמה, והרי זה מקטין כבוד מלך ומזלזל בו.

ונראה לפרש בדרך פשוט, דעל פי דברי רש"י מה שפירש על אמרם (כתובות מ. ) בבושת הכל לפי המבייש, דאדם בינוני שבייש, בושתו מרובה מאדם חשוב ומאדם זולל, ע"כ. וכן יש לומר בהמתבייש, דאדם חשוב חשיבותיה עליו ולא אכפת ליה כל כך, ואם כן לפי זה הוא דהוי קטן שבשרים, והוי ממוצע בין העם והשרים, נוגע לו יותר מן כל העם ומן כל השרים, והבן זה.

(עסיס רמני)

ועוד נ"ל על פי דברי התרגום הנ"ל דהוי בעי למידן יתה על פי דין תורה, ולפי שהיה נתפרסם אז שאין דין כדין תורה. ועל פי זה יתבאר, דודאי המלך הוא על כל המשפטים ואין אחר דינו כלום, אך כאן שהיה נוגע, קיי"ל (קידושין מג:) דנוגע פסול לדין, אך הלא מבואר בב"ק (כז:) אפילו למאן דאמר לא עביד אינש דינא לנפשיה, במקום פסידא עביד אינש דינא לנפשיה, והיינו במקום שאין יכול להוציא בידו, ומהאי טעמא קיימא לן בקנס, אי תפס לא מפקינן מיניה, דכיון דאין דנין דיני קנסות, הרי עביד דינא לנפשיה.

והנה זה ידוע ומפורש במגילה (ח, ח) כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב, משמע דמשופטים אחרים יש חזרה.

ועל פי זה מבוארים הפסוקים כמין חומר, ויאמר המלך לחכמים וכו', וקשה הלא מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט, ד), לזה אמר כי כן, ר"ל דבר המלך עצמו דהוא נוגע, הוא לפני כל יודעי דת ודין, ודו"ק. והנה ממוכן רצה דנהוי יוצא המשפט מהמלך עצמו כדי דלא להוי חזרה, לכך אמר לא על המלך לבדו וכו' וכולם נוגעים, וכיון שלא יצויר דיינים כשרים, הרי המלך עושה דין לעצמו כנ"ל, לכך יצא דבר מלכות מלפניו, ר"ל הואיל והוא 'דבר מלכות', יצא מלפניו דעביד אינש דינא לנפשיה בכהנ"ל, מה שאין כן שאר השופטים שהם נוגעין ופסולין, ועביד אינש דינא לנפשיה גם כן לא שייך בהו, בזה אינו רק בנוגע לו בעצם, אבל לא בהגרמה ודו"ק, ויכתב וכו', ומבואר בתרגום חתימן בעיזקת"א ולא יעבור כנ"ל, ודוק.

(עסיס רמני)

[א, טז] ויאמר ממוכן לא על המלך לבדו וכו'.

מה שדקדקו המפרשים ידוע דנראה כמורד במלכות, [שהגדיל כבוד העם יותר מכבוד המלך]. ונראה לישב בשני אופנים נאותים, אופן אחד דהיה ירא לומר דין חרוץ, כי פן ינחם המלך ויחמול על אשת חיקו וימחול על עלבונו, ואחר כך תיקח המלכה נקמתה ממנו. והנה קיימא לן (כתובות יז. ) מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, והטעם שהוא כבוד כל העם ואינו יכול למחול כבוד אחרים, ואף שזה דין תורה, מכל מקום דבר מושכל הוא מצד השכל האנושי גם כן, ועל כל פנים בזה הענין שזה ענין נוגע גם כן לכל העם, ודאי אף בנימוסם כן, לכך הקדים זה לומר שאינו יכול למחול, ואחר כך אומר דין ומשפט בלא פחד כנ"ל, (אחר כתבי זה ראיתי שיש מעין פרוש זה באלשיך).

ובזה יש לומר טעם על מתנות לאביונים בפורים, כי כעין זה היה טענתו למעלה נגד מלך האמיתי דאינו יכול למחול על כבודו, אך בבן המלך הסברה נותנת דכבוד האב חופף על הבן, וראוי למחול משום דבן מלך הוא. וכבר כתבתי פירוש על מאמרם [ברכות ו:] אגרי' דתעניתא צדקתא, כי מהצדקה מוכח שהם בנים, [עיין ישמח משה פרשת שמות על הפסוק (שמות א כ) וייטב אלוקים למילדות, על פי הפרשת דרכים דרך צדקה על פי הגמרא ב"ב פרק קמא (י. ) שאל טרונוסרופוס לרבן גמליאל אם אלוקיכם אוהב עניים מפני מה אינם מפרנסם וכו', א"ל משל למלך שכעס על בנו וכו' וציוה עליו שלא להאכילו, ובא אחר ופרנסו ואנו קרויים בנים למקום, שנאמר (דברים יד, א) בנים אתם לה' וכו', נמצא שמצות צדקה הוא לישראל לפי שנקראו בנים, וזה שאמר הכתוב (משלי יד, לד) צדקה תרומם גוי אלו ישראל וכו'] ודו"ק. ועל פי זה גדול תענית יותר מן הצדקה מ"ט זה בגופו וזה בממונו וכו' (ברכות לב:). על פי הגמרא (סא:) אם נאמר (ואתחנן ו, ה) בכל נפשך וכו'. [ומזה שנותנים בפורים מתנות לאביונים, הוא כדי לסתור טענות המן שאינו יכול למחול על כבודו, וזה אם נקראים עבדים, אבל אם נותנים צדקה, הרי הם קרוים בנים למקום וכבוד האב חופף על הבן וראוי למחול, ודו"ק].

ונ"ל דטעם על דפורים כל הפושט ידו נותנים לו (או"ח סי' תרצ"ד ס"ג), על פי שכתבתי בפירוש דברי רז"ל (ב"ק טז:) שדרשו על פסוק (ירמיה יח, כג) בעת אפך עשה בהם. כי בהגון יש כמה מיני צדקה, מה שאין כן באינו הגון. ואסביר לך כעת, כי באמת מצות צדקה שציותה התורה, הוא רק בהגון, כמו דכתיב בכל מקום שהוזכר מצות צדקה אחיך, וכבר דרשו רז"ל בכל מקום דכתיב אחיך, אחיך בתורה ובמצות, ולכך קיימא לן בהצדקה דעבריין אין אנו מצווין להחיותו, ואם כן באינו הגון הוי אינו מצווה ועושה, ואף דפורע חובו של מקום, הוי כפורע חובו של חברו שלא מדעתו, ואין לו תשלומין רק על צד החסד, מה שאין כן בהגון דפורע חובו של מקום ב"ה, וגם מקיים צויו, והבן. ולכך מי שאינו הגון אין נותנים לו, שיותר טוב ליתן להגון דתרתי לטיבותא איכא. והנה בפורים המצוה מתנות לאביונים לא נאמר בו אחיך, ואם כן בכולם איכא תרתי לטיבותא, לכך כל הפושט יד נותנין לו, והבן.

(עסיס רמני)

ובדרך פשוט נ"ל שאמר כן שנוגע לכל השרים, כדי שיסכימו עמו כיון שאף להם נוגע הדבר.

ויותר נראה כי זה הקדים לתרץ עצמו מה שמדבר בפני גדולים ממנו, דהיינו דכל הנשים יבגדו מקל וחומר, ואם כן הוא שקטן מכל היושבים כסאות למשפט נוגע לו יותר מכל היושבים שם על מדין, כי כל עוד שיקטן הקל וחומר, יותר אלים, לכך הקדים לדבר בפני כולן שנוגע לעצמו יותר, וגם זה נכון.

(עסיס רמני)

התחכם לומר כן באופן שלא יעלה אף השרים עליו, שהוא מחניף את המלך להראות לו שמקנא לכבודו יותר מכולם, להכניס עצמו לסכנה עצומה להחריץ משפט כזה על המלכה, ואינו חושש על עצמו במקום כבוד המלך, וזה בשביל זדון ליבו למשול על כל השרים, שיראה המלך מסירת נפשו על כבודו ויגדלו, וזה באמת היתה כוונת הרשע הזה, והכניס עצמו בסכנה בשביל כוונת השרות, ואם כן השרים יתחכמו לסתור דבריו מיראתם שאם יתקבלו דבריו, יגדלנו המלך וישפילם הואיל שלא קנאו לכבודו, ואם יסתרו דבריו הרי הסכנה מזומן, לכך אמר בפה מלא על המלך וגו', להראות שאינו מחניף למלך שמקנא לכבודו, רק לכבוד עצמו הוא דורש, ואם כן לא יקפלו השרים לסתור את דבריו ויתקבל דעתו, ואחר זה יודיע ויסביר בחלקלקות לשונו לפני המלך בינו לבין עצמו שכל כוונתו היה רק בשביל כבוד המלך, רק שאמר כן לתחבולה שלא יסתרו השרים דבריו ויפגום כבוד המלך. והיינו ויאמר לפני המלך והשרים, דלמה זה הלא כבר כתוב שהשרים היו יושבים, אלא כמ"ש, וכן הוי ויטב הדבר בעיני המלך והשרים.

והנה ממוכן זה המן, חכם להרע היה, קודם שלקח המלך האשה אשר מצאה חן בעיניו, לא היה מדבר עמו מענין זה, שלא יעלה אף המלך בזכרו אשת חיקו אשר נעדרת על ידו, רק אחר שנלקחה אסתר ומצאה מאוד חן בעיניו ושמח בה שמחה גדולה, אז דבר עמו מענין זה, לכך כתיב (אסתר ג, א) אחר הדברים האלה גידל המלך את המן וינשאהו על כל השרים, כי הם לא קנאו לכבודו כמו הוא כנ"ל, וזה הדרך היותר נכון בעיני, שעל פי זה יובן עצם כוונתו בהכרעתו זה המשפט, דלפי העולה על הדעת תמוה מאוד להכניס עצמו לסכנה כזו העצומה.

(עסיס רמני)

[א, טז] ויאמר ממוכן לא על המלך לבדו וכו' ויאמר המלך ליודעי העתים.

ותמהו מה ענין זה ליודעי עתים.

והנ"ל, כי יש נולדים במערכה שאשתו מנגדתו ולא לעזר, והקדמונים הביטו ותלו הכל במזלות. והנה נסתפק אחשוורוש אם מזלו גרם, אין לה עונש, כי אף אם ישא אחרת תהיה כן, מה שאין כן אם סורה רע, יש לבער הרע, ואם כן קירב הדבר לפני יודעי העתים, כי הם יוכלו בחכמתם לברר זה על פי ידיעת עת מולדתם, וזה נ"ל נכון ואמת.

ונקדים דכי משמש בד' לשונות, ואחד מהם בלשון אם כמבואר ברש"י ריש מסכת ראש השנה. ונקדים עוד דקודם שיביא לפני יודעי דת ודין, צריך לשאול ליודעי העתים, והבן. וידוע דלשון לפניו, בלשון קודם, כמו לפניו לא היה כן (בא י, יד).

והיינו ויאמר המלך לחכמיו יודעי העתים כי כן דבר המלך, ר"ל "אם" כן הוא דבר המלך על פי מזלו שתבגוד בו אשתו, לפני על יודעי דת וכו' ר"ל ששאל זאת קודם שהביא לכל יודעי דת, והקרוב אליו וכו' והם שמעו שאלתו, כדת מה לעשות ר"ל ששאל זאת כדי לידע מה לעשות אם חייבת או לא, ולדעת רז"ל דהם היודעים לעבר שנים וכו', כי הם בקיאים בהילוך המזלות כמו שמפרשים בפסוק (ישעיה ה, יב) ומעשי ידיו לא ראו, ומה שדרשו בו (שבת עה.), והם פחדו לומר דבר, ויאמר ממוכן לא על המלך לבדו וכו', ואם כן איך יגרום מזל המלך להיות מורדת כנגד כל העולם, אלא ודאי שסורה רע, ולכך יכתב אשר לא וכו' ומלכותה יתן המלך וכו', דלפי מחשבתו של אחשוורוש אין כאן תיקון ליתן לרעותה הטובה ממנה, אבל לפי הוכחתו של ממוכן יש תיקון, והבן כי הוא נפלא בס"ד.

(עסיס רמני)

[א, טז] ויאמר ממוכן וכו'.

ממוכן זה המן (מגילה יב:), ולמה נקרא שמו ממוכן, שמוכן לפורענויות, ופירש רש"י עומד להיות לוי, אמר רב כהנא מכאן שהדיוט קופץ בראש, ע"כ. נ"ל דזה תלוי בזה, דהא יש להבין למה נקרא דווקא בעניין זה ממוכן ולא אחר כך, והנראה משום דבזה הוכן להתלות, כי אלמלא לא נהרגה ושתי, לא לקח המלך לאסתר, ולא נתלה המן, וזה נכון.

מיהו לפי זה קשה האיך נתלה המן על ידי אסתר, כיון שהוא היה הגורם לגדולתה שמלכה על קכ"ז מדינות, הלא מצינו במשה (עיי' שמו"ר פ"ע, י) שלא נלקה היאור על ידו מפני שהגן עליו, וצריך לומר דלכל היושבים ה' נתן בלבם עצה זו, רק דהוא קפץ בראש, אם כן עלייתה לגדולה לא היתה על ידו, דגם הם אמרו כך, והנה בלא זה הוה אמינא דבאמת הוא אמר דעתו באחרונה, רק דכל הדיעות נתבטלו ודעתו נשארת קיים לכך נכתבה, וכן איתא במדרש ואם כן לא מוכח דהדיוט קופץ בראש, אבל השתא דאמרינן זה המן, ונקרא ממוכן לפי שאז הוכן לפורענות, וכיון שגדולת אסתר נצמח אז, ואם כן קשה האיך נלקה על ידי אסתר, אלא ודאי צריך לומר כמ"ש שכולם היו דעתם כך, אם כן למה נכתבה בשמו, על כן מוכח שפיר דהדיוט קופץ בראש.

ועל פי זה נתיישב במה שנאמר (ז, ז) והמן עמד לבקש על נפשו מאסתר המלכה כי ראה כי כלתה כו' מאת המלך, שתמה על זה בספר יערות דבש (ח"ב דרוש ט') מה ראה לשטות זה אם מאת אחשוורוש שונא ישראל אין לו חנינה, מאסתר יהי לו חנינה, ולפי מה שכתבתי שפיר, ולא קשיא.

ובדרך פשוט נ"ל, כי בלא זה יש לומר דלמטה למעלה קחשיב, ואם כן הוא הגדול אבל כיוון דהוא המן, ליכא למימר כך, דהא אלו שבעה היו יושבים ראשונה במלכות ואם כן הם גדולים מכל השרים, ונמצא הגדול שבהם היה גדול מכולם, ואיך נאמר אחר כך אחר שנלקח אסתר אחר הדברים האלה גדל וכו' מכל השרים ועבדי המלך מכלל דמקמי הכי לא היה מנושא מכל השרים ואם כן מוכח דלא היה ממוכן הגדול שבהם, ואם כן ודאי דלא קחשיב מלמטה למעלה רק מלמעלה למטה, אם כן מוכח שפיר דהדיוט קופץ בראשו.

שם בתוס' (מגילה י"ב: ד"ה ממוכן) במדרש (עיי' פרדר"א פמ"ט) ממוכן זה דניאל, ולפי שהיה נשוי לשרות יותר גדולה, היה נותן עצה זו להיות כל איש וכו'. ונ"ל שכונת התוס' גם כן לתרץ האיך תלוי מכאן שהדיוט כו', במאי דאמר ממוכן זה המן, לכך הביאו את המדרש, ואם כן לפי המדרש לא מוכח דדרך הדיוטים כך, רק דדניאל הוצרך לזה, לכך קפץ בראש שלא יסכימו הכל לדיעה אחרת, אבל עכשיו דאמר ממוכן זה המן ולא כדברי המדרש, אם כן מוכח שפיר, ולא מצינו למימר דזרש היתה שרית יותר גדולה ממנו, והפסוק (אסתר ה, י) מוכיח ויבא את אוהביו ואת זרש אשתו, מקודם אוהביו, כמו ויאמר המלך לאסתר כו' ודוק, ר"ל שלא היה כבודו לדבר עמה לבד רק בצירוף אוהביו לפי שהוא היה מזרע מלוכה מזרע אגג, והא דכתיב בתר הכי (שם יד) ותאמר לו זרש אשתו וכל אוהביו, היינו משום דהדיוט קופץ בראש, מיהו משם אין ראיה דהדיוט כו'; דאיתתך גוצא גחין ולחיש לה (ב"מ נ"ט.), ודוק וגם זה נכון.

(עסיס רמני)

[א, כב] להיות כל איש שורר ביתו,

הרה"ח ר' יהושע פריינד ז"ל ממקורבי רבינו התלונן לפני רבינו שאין בני ביתו רוצין להמתין בליל שבת קודש בעשיית הקידוש עד שעה שבע כמבואר במג"א (ריש סי' רע"א) בשם ספר תיקוני שבת שלא לקדש בין שעה שש לשבע מפני שמזל מאדים שולט אז.

תמה רבינו על דבריו באמרו, הלא כתיב במגילה (א, כב) להיות כל איש שורר ביתו, ואם כן האיך יתכן שאינו יכול דבר זה אצל בני ביתו, השיב לו ר' יהושע בצחות, "דער ערשטער פון די בני בית בין איך דאך, איך קען דאס ביי מיר אויך נישט פועל'ן". ורבינו נהנה מאוד מאימרא טבא זו, והיה רגיל לאמרו על עצמו כאשר היה קשה לו לעשות איזה דבר 'איך קען נישט פועל'ן ביי די בני בית, דער ערשטער פון די בני בית בין איך, איך קען דאס נישט פועל'ן ביי מיר אליין.

(המאזרני חיל, פרק כ)

פרק ב

[ב, ה] איש יהודי

'איש יהודי', אחז"ל (מגילה יב:) שהי' מוכתר בנמוסי יהודית, 'בן יאיר' שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו, 'בן שמעי' ששמע אל תפלתו, 'בן קיש' שהקיש על דלתי רחמים ופתחו לו.

נל"פ דברי חכמי' עפמ"ש פ' חקת עה"פ הקהל את העדה (במדבר כ, ח) דיש להבין מה שדרך אנשים לבקש מצדיק שיתפלל עבורם לישועה, ממ"נ מה בלבו אם הוא סובר שהוא כדאי לזה ה"ה מתגאה וכתי' ׁ(משלי טז, ה) תועבת ה' וגו'. ואם סובר ויודע שאינו כדאי, איך יערב לבו לגשת אל ה' להתפלל בעדם, הלא די להפקיע א"ע, אבל לדעתי הענין עפמ"ש העקרי' (פי"ט מ"ג) על ענין תפילה מה פעולתה, הכי הוא ית' משתנה מלא רוצה אל רוצה, אלא שמתחלה לא הי' האדם מוכשר לקבל הטובה ההוא רק ע"י שמאמין בה' כי הוא אדון המושיע ובלתו אין להושיע, וע"כ הוא מתפלל אליו עי"ז נעשה כלי מוכן ומוכשר לקבל הטובה.

(ייטב פנים, פורים)

[ב, ה] בן יאיר.

'בן יאיר' שהאיר עיניהם של ישראל (מגילה יב:). כי מבואר ביערות דבש (ח"א דרוש ג) על המדרש (וביומא כט.) למה נמשלה אסתר לשחר, מה שחר סוף הלילה, אף אסתר סוף כל הניסים.

לכאורה אין לזה הבנה כי אחר הלילה האיר היום, לא כן בעת סוף כל הניסים. אבל הענין, דתחילה היו צריכים לניסים נגלים, למען הראותם לדעת כי ה' הוא האלוקים, ואחר כך כאשר נתחזקו ביסוד האמונה האיר ה' עיניהם של ישראל לראות ולדעת אפילו בזמן היותנו בגלות הוא מנהיג עולמו בחסד ובניסים נסתרים מלובשים בטבע כמו שהיה בימי אסתר, שוב אין צריכין לניסים נגלים, כי כבר יצאו מחשכת השכל לאור, ולכך הוא סוף כל הניסים הנגלים, כי יודעים כי בחושך ה' אור לנו, עכ"ד.

וזהו שאמרו 'בן יאיר', שהאיר עיניהם של ישראל. לדעת כי הוא לבדו ברוך הוא מנהיג עולמו בניסים נסתרים, אם כי נראה לעיניים הנהגה טבעית, המביט היטב רואה כי כולם ניסים נסתרים מלובשים בכסות הטבע. וזה שאמר (ח, טז) 'ליהודים היתה אורה', להאיר עיניהם.

(ייטב לב, בא)

[ב, ה] איש ימיני.

יש צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו (ברכות ז.), ומבואר בזוהר (ח"כ קיז:) כי צדיק וטוב לו, היינו שכבר נעקר כוח הרע מקרבו, כמ"ש דוד (תהילים קט, כב) ולבי חלל בקרבי, וכל שכן אם נהפך לטוב, כמו שמצינו באברהם הפכו לטוב (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה). וצדיק ורע לו, היינו שעוד יצר הרע בקרבו ישים ארבו להסיתו ולהדיחו מעל ה', אם כי איננו שומע בקולו, עם כל זה בקרבו פעם יפול, ופעם יתעורר להלחם ולהתגבר, אלא שאור שכלו דוחה החשך היצר הרע שמחשיך את עיניו. וז"ש 'איש יהודי' וגו' 'ושמו מרדכי' מרי דכיא (חולין קלט:), כולו טהור כולו טוב, 'איש ימיני' שהגביר ימין על שמאל, ונהפך לטוב.

(ייטב פנים, קול מגילה)

[ב, ז] ויהי אמן את הדסה היא אסתר.

לדעת המדרש (ב"ר א א) אומן זה לשון מוצנע, ולדעת הזוהר (רע"מ תצא רעו.) דאסתר מלשון סתר, אם כן הכי פירושו ויהי אומן את הדסה, שהצניעה על ידי הלבשת השידית בדמותה (זוהר שם), היא אסתר, ר"ל זה סיבת שם אסתר, כי אין לה אב ואם, ולכך הוטל עליו ונקראה בשם זה על שם המאורע, כדי שלא יהיה חילול הש"י בישראל ולאות שידעו כי לא נבעלה לערל, אך בפני האומות היו אומרין הטעם של שם יפיה כלבנה על שם אסתר (מגילה יג.). ויש בזה רמז נכון דנקט אמן, דהסוכה שמירה למחסה ומסתור וכו' (ישעיה ד, ו), וסוכה הוא השילוב כ"ו ס"ה כנודע (תיקוני הזוה"ק דף ב:), והיינו אמן [גמטריא] צ"א, והיינו שהיה שילוב זה את הדסה והוא את השמירה, והבן.

(ישמח משה, עסיס רמני)

[ב, ז] את הדסה היא אסתר.

דאיתא במדרש (ויק"ר ל, יב) מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש מעשים טובים ואין בהם תורה. ר"ל שאפילו בשעה שאינם עוסקים בתורה, כי אם בעניני העולם הזה, המעשה טוב מצד הריח, הוא הכוונה הרוחנית לשם ה', שזה הכוונה יכונה בשם ריח, כדכתיב (ישעיהו יא, ג) והריחו ביראת ה'. ומפני זה נקראת אסתר הדסה, שעשתה מעשה שבעצמותה נראה לא טוב, אבל כוונתה היתה לשמים להצלת ישראל והריח טוב. וזה שאמר 'את הדסה היא אסתר', ואמרו חז"ל (מגילה יג.) שהיתה מסתרת דבריה, ר"ל שהיה הכוונה הזכה מעוטף ומוסתר במעשה שאין בו טעם טוב כי אם ריח נודף.

(ייטב לב, אחרי)

[ב, טו] לא בקשה דבר וגו' ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל רואיה.

פי' לא בקשה לדבר, והטעם לזה אמר ותהי אסתר נושאת חן וגו', ר"ל שהיתה אסתר חושבת בליבה שגם לזה שנותנים לה אינה כדאי ואינה ראויה כלל לגדולה, כי אם שנושאת חן, ואיך תבקש יותר ממה שנותנים לה, וזה מורה על שפלותה וענותנותה.

(רב טוב, תרומה)

[ב, טו] ותהי אסתר נשאת חן.

כי זאת תורת האדם לברר הטוב מהרע, ועיקר להסיר ממנו כח הרע ולהטותו לטוב, וכמעשהו בפנים בתוך לבבו, כן מעשהו בחוץ להסיר הרע מבחינת נג"ה להעלותו אל הקדושה וכמ"ש האר"י בכוונת תוספות שבת אשר נג"ה נמתק ונעשה כמספרו ח"ן. ועל זה אמר ותהי אסתר נשאת חן וגו', כלומר שנשאת נג"ה לבחינת ח"ן, ועל זה אמרו (גיטין נז:) מבני בניו של המן למדו תורה, כי ניצוצות הק' שבו נתעלו אל הקדושה של אסתר.

(ייטב פנים, קול מגילה)

[ב, טו] ותהי אסתר נשאת חן.

היינו שלבשתה רוח הקודש (מגילה יד.), הנקרא רוח חן, כדאיתא במדרש (במדב"ר יא, ו) ויחונך, יעמוד ממך נביאים, כד"א (זכריה יב, י) ושפכתי על בית דוד רוח חן וגו'. ואיתא בירושלמי (שקלים פ"ג ה"ג) ענוה מביאה לידי יראת חטא שנאמר (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', יראה מביא לידי חסידות, חסידות מביא לידי רוח הקודש שנאמר (תהילים פט, כ) אז דברת בחזון לחסידך. וזהו גם כן נכלל באומרו ותהי אסתר נושאת חן, היינו שהיתה יראת ה', כמ"ש חז"ל (סוכה מט:) כל מי שהוא בעל חן בידוע שהוא ירא שמים.

(ייטב פנים, קול מגילה)

[ב, כא] בגתן ותרש.

פ"א בסעודת פורים כשרבינו קם ממשתה היין, נסמך על שני אנשים כדרכו, פנה אל הכותב חידושי תורתו ואמר לו לתרץ שני כתובים במגילת אסתר, כתוב אחד אומר 'בגתן ותרש' וכתוב אחר אומר (ו, ב) 'בגתנא ותרש', וטעמא בעי, שקראו במקום אחד 'בגתן' ובמקום אחר 'בגתנא' באות אלף בסוף השם. ותירץ רבינו, משום שלבסוף נעשה חסיד – שהם קוראים למשה 'משהניא' ולבערעל 'בערעניא'.

פרק ג

[ג, ב] כל עבדי המלך כורעים ומשתחווים להמן וגו', ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה.

על פי המבואר בעקידה (שער ס"ד) כי להגיע האדם על שלמותו, צריך שתהיה השקפתו אל הטוב שבשורש מציאותו, הוא הנשמה אשר נפח בו כביכול מעצמותו, ומכח זה יתפעל לעשות פעולות טובות נפשיות, וזה המסר החזיק בו החוקר, לא כמו שאמרו המזהירים כי האדם ראוי לו לדעת הדברים אשר לאם כי הוא בן מות, אבל יעשה בכל הדברים כאילו אינו בן מות, וכל הדברים יעשה לחיות כפי היותר נבחר אשר בו, עי"ש. וזה סוד 'כל עבדי המלך כורעים ומשתחווים להמן', שהכניס בהם מדת הכנעה ושפלות לגריעותא, למען יתאוו לתאוות גופניות הכלה ואבד, 'ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה', והבן.

(ייטב פנים, זכור)

[ג, ב] ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה.

הנה אפילו במעשה חיצוני לא נכנע מלפניו, הרי קידש עצמו במעשה חיצוני ופנימי. והיינו דכתיב (ב, ה) איש יהודי היה וגו', ואמרו חז"ל (מגילה יב:) מוכתר בנימוסי יהודית, היינו במעשה בחינת מקיף, כמו כתר המקיף את הראש, ושמו מרדכי כדמתרגמינן מר דרור מירא דכיא, היינו טהר לב, הרי זכה למקיף ופנימי, ולכן זכה להתלבש בלבוש מלכות, רומז לאור המקיף, כמו הלבוש שמקיף להאדם, ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו, חפץ בחפץ הלב, הרי אור פנימי, דכתיב (משלי כז, יט) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, והבן.

(ייטב לב, תרומה)

[ג, ד] ויהי כאמרם אליו יום ויום ולא שמע אליהם וגו'.

היה לו לומר כאמרם אליו הרבה פעמים ואומרו יום ויום צריך ביאור, ונ"ל עפ"י דכתיב בתורה (דברים ד, יט) ופן תשא עיניך השמימה וגו' אותם חלק ה' לכל העמים ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים וגו'. ביאור הדבר, כי או"ה נתוני' נתוני' המה תחת שרי מעל' וחוקי המזלות ומזה נצמח טעותם מה שעובדים לצבא השמים לאשר הם נשפטים ממנם אם שיודעים כי אלקי עולם ה' וקרי לי' אלקא אלקא אבל אותנו הגביה למעלה מחוקי המזל והמופת לזה במה שהוציא אותנו מתחת יד מצרים שהיו עובדי' למזל טלה שהוא ראש לכל המזלות.

וז"ש הכתוב למעלה (א, יג) ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים דייקא יודעי עתי חוקי המזלות כי כן דבר המלך ר"ל שכך היה מנהג המלך לשאול ליודעי עתים לפני כל יודעי דת ודין קודם ששאל דו"ד (כמו שפי' הט"ז בה' ר"ה הריעו לפני המלך ה') והכוונה ששאל ליודעי העתי' אולי מזל אותו יום ואותו שעה גרם לה לושתי לעשות כן וחוקי המזל הכריחה לזה ויש בזה ענין מליצה בעדה להסיר חרון אף וכעס ולהקל מעליה וכמ"ש שם, וזה עצמו שאמרו עבדי המלך למרדכי לפי דעתם שהולכים אחר הנהגות המזלות א"כ מהראוי להיות נכנע אז לפני המן להשתחוות לו כי אין יום דומה לחבירו והיום המזל של המן ברום המעלות ומזל מרדכי בשפל המדרגה ע"כ ראוי לו להכנע לפניו והיינו ויהי כאמרם אליו יום ויום ר"ל כאמרם אליו שיש יום ויום ר"ל שאין יום זה דומה לזה לפעמי' המזל להשפיל ולפעמים להרים ולא שמע אליהם ויגידו להמן לראות היעמדו (בעמידה אחת) דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי ר"ל אינו עובד ע"ז כי הוא למעלה ממזל והבן.

(ייטב פנים, קול מגילה)

[ג, ד] ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי.

יש להבין אומרו 'היעמדו דברי מרדכי', וכי מה אמר להם מרדכי, אם מה שאמר אחר כך 'כי הגיד להם אשר הוא יהודי', זה לא היה צריך לומר להם, וגם לא שייך לומר בזה 'היעמדו דברי מרדכי', וכי סלקא דעתך שיעבור על הדת ח"ו. וי"ל על פי מה דאיתא במדרש (אסתר רבה ו, ב) איש יהודי, שהיה שקול כאברהם בדורו, מה אברהם אבינו מסר את עצמו לתוך כבשן האש וכו', אף מרדכי בימיו וכו', ולפיכך נקרא איש יהודי, אל תקרי יהודי אלא יחידי. ופי' היפ"ת דהיינו שהיה היחיד בדור, שכל החכמים בדור השתחוו להמן. וכמבואר בתוס' (שבת עב: ד"ה רבא) שהיא מותר על פי הדין. נמצא שמרדכי יחידי היה שלא כרע ולא ישתחווה, שלעולם לא ישתחווה לו אפילו אם ישאר יחיד נגד כל העולם. וזה שאמר 'ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי', פי' יחידי, שרצו לראות היעמדו דבריו אם יהיה קיום לשיטתו, שהן חשבו שבודאי לא יעמדו דברי מרדכי כיון שהוא יחיד בעולם.

(רביה"ק זי"ע, תשט"ז)

[ג, ד] כי הגיד להם אשר הוא יהודי,

י"ל על פי הגמרא (מגילה טו:) שהמן מכר עצמו להיות עבד למרדכי, ואם כן היה לו איזה דין ישראל כדין עבד כנעני, ולכן היו מקצה המחנה בקרב ישראל שאמרו שמותר להשתחוות להמן, שדין ישראל יש לו, אבל מרדכי הצדיק הגיד להם 'אשר הוא יהודי', הוא ולא אחר, כי רק מי שהוא בלי תערובות חול הוא יהודי.

(רביה"ק זי"ע, תשכ"ב)

[ג, ה] וימלא המן חמה.

הלא ידעת מ"ש האריז"ל בשם ישראל בו נרמז שמות האבות ואמהות. וכ"כ רבינו בעט"צ בשם דודאים. וגם אנו נאמר כי באותיות וימלא, שם נרמז כל מה שאמר המן לאחשורוש דהיינו וימלא ר"ת ויאמר למלך אחשורוש ישנו אחד מפוזר ומפורד ודתיהם וגו' ואת וגו' ולמלך אין להניחם וכאשר נדדה שנת המלך נהפך הוא לטוב וימלא ר"ת ויאמר להביא את וגו' ויהי וגו' לפני מלך:

(ייטב פנים, קול מגילה)

[ג, ו] ויבז בעיניו לשלח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי.

י"ל על פי מה שפירש"י (שמות לב, ז) כי שחת עמך, העם לא נאמר אלא עמך, ערב רב שקבלת מעצמך. הרי דאותן שנפעלו מכוחו ונתקרבו על ידו תחת כנפי השכינה המה נקראים עמו, והנה כמו כן מרדכי הצדיק היה לו תלמידים שהלכו בשיטתו הברורה, והם נקראים עם שלו, אלא שהרבה מהם היו יראים לומר את שיטתו ודעת תורה האמיתית בגלוי, ורק בלבם תפסו בשיטת מרדכי, ולזה 'הגידו לו להמן את עם מרדכי', כלומר שגילו לאזניו שעדיין נמצאים עם רב ההולכים בשיטת מרדכי, ואף שאינם אומרים זאת בפומבי וכלפי חוץ כורעים ומשתחווים לו, מכל מקום בפנימיות לבם המה מחזיקים בתורת ה' ובשיטת מרדכי, וכמו שגם היום אומרים כן, כי כל יהודי אם שומר שבת או עושה סוכה אומרים עליו שהוא רח"ל מאותו החברה של עם מרדכי, וזהו 'כי הגידו לו את עם מרדכי' שכולם הם מין כזה, ולזה 'ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו', שזה לא יועיל מאומה כי כולם מן וסוג כזה.

(רביה"ק זי"ע, תשכ"ב)

[ג, ח] ויאמר המן וגו' ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שוה להניחם.

ובזה יבואר המדרש (אסתר רבה ז, יב) ישנו עם אחד שניהון רברבין שאוכלי' ושותים ואומרים עונג שבת עונג יו"ט חדא לשבעה שבתא וכו', וכל מה שהי' המן מקטרג את ישראל מלמטה הי' מיכאל מלמד עליהם סניגוריא מלמעלה. א"ל אין ישראל מתקטרגין לא על ע"ז ג"ע ושפ"ד אלא על ששומרין דתותיך, א"ל חייך לא שבקת ולא אשבק וכו'. ובדרכי אלך ואומר שכך למד מיכאל מתוך דבריו סניגוריא על ישראל שישנו עם אחד, אם שהוא מפוזר ומפורד בין העמי' עכ"ז הם מתאחדי' זע"ז ישראל חבירין ואינם מתערבים בין העמים עד שנקראים עם אחד וגוי אחד בארץ.

המן נתכוין לקטרג לומר שאפי' בעת שדתי המלך, מלכו של עולם אינם עושים, שאינם עוסקים בתורה ותפילה ומעש"ט אלא אוכלי' ושותים אומרים דייקא בפיהם שבזה דתיהם שונות מכל עם שזה ג"כ מצו' עונג שבת, עונג יו"ט היום וכו' ועי"ז מתבטלים ממלאכה, אבל לא כן בלבם כ"א מתענגים להנאת עצמן, לא לשם מצוה. אבל מיכאל המליץ בזה שאין מקטרגין על ע"ז וכו' כ"א על ששומרין דתותיך שמענגים שבתות ויו"ט וממשיכים קדושת שבת ויו"ט גם לימי החול, וכמו שאומרי' בפיהם כן הוא באמת בעומק לבם שאוכלים ושותים לא למלאות כריסם כשאר העמים כ"א כדי שיהיה להם כח לעמוד בהיכל מלך מלכי המלכים בתורה ועבודה ולעשות מעש"ט, וזה דבריהם שבאמת דתיהם שונות מכל עם אפי' בעת שדתי המלך אינם עושי' לפי הנראה לעין, שהרי אוכלי' ושותים ומתענגים אשר גם שאר האומות עושים כן, אבל בכ"ז דתיהם שונות מכל עם כי האומות מכוונים למלאות תאותם הגופנים, לא כן עם בני ישראל בשביל הגוף הי' משברי' תאותם, והראי' כי לפרקים מתענים ואינם אוכלים ולא שותי' בשביל לקיים רצונך כי הם בעלי בחירה, אם רוצי' שלא לאכול ולשתות יכולים.

(קול מגילה, ייטב לב)

[ג, ח] ויאמר המן למלך.

הנה מבואר בספרים כי בכל פסוק ופסוק מהמגילה יש תשועה ונס, ויש להבין מה התשועה שיש בהפסוק זה. ונ"ל כי הנה המסירה והמלשינות מעכו"ם על ישראל אין לו קיום והמה יאבדו, מה שאין כן אם המוסר הוא בר ישראל, מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא (סנהדרין לט:), אז יש להמסירה כח חזק. והנה אמרו בגלות מצרים (ויקרא לב, ה) שלא היה אחד בישראל שיגלה מסתורין שלהם, והנה זה היה עצת המן לעשות משתה לכל העמים הנמצאים בשושן דהיינו ישראל כמבואר במדרש (ילקוט אסתר רמז תתרנז), ולהשקותם יין הרבה, כי נכנס יין יצא סוד (סנהדרין לח.), ואולי יגלו על ידי כך מסתורין אחד על חברו. ולא הועיל בראותו שאף ששתו ונשתכרו לא היה בהם מוסרים, אז אבדה תקוותו שיהיו מוסרין מישראל והוכרח להיות בעצמו המוסר, ולכך 'ויאמר המן למלך'. וזו בעצמה תשועה גדולה שלא היה שום מוסר מישראל רק המן בעצמו, ובודאי שלא יתקיים ויאבד זכרו, מה שאין כן אם היה מוסר מישראל.

(ישמח משה)

[ג, ח] ישנו עם אחד.

בגמרא (מגילה יג:) אמר לו אחשורוש להמן מסתפינא מאלוקיו דלא ליעביד בי כדעבד בקמאי, אמר לו ישנו מן המצוות, אמר לו אית בהו רבנן, אמר לו עם אחד הן. ולכאורה אינו מובן מה הכחיש בזה דברי אחשורוש דאית בהו רבנן. וי"ל כי המן ראה שמרדכי הצדיק יחיד בשיטתו וכל הרבנים כולם אין הולכים עמו, רק רוצין אחדות עם העם ורוצין להיות יחד, וממילא הם כולם נשפעים מדעות העם. וזה שאמר לאחשורוש, אינך צריך לירא מהרבנים, כי עם אחד הם, ואינם הולכים בשיטת מרדכי הצדיק, רק רוצים להיות בשיטה אחת עם העם, ומרדכי יחידי הוא בשיטתו, וזה היה לישנא בישא של המן.

(רביה"ק זי"ע, תשט"ז)

[ג, ח] ישנו עם אחד.

וכמבואר בס' מנות הלוי ממהר"ש אלקבץ על מגילת אסתר במה שאמרו חז"ל עה"כ ישנו עם אחד אמר לי' ישנו מן המצות אמר לי' אית רבנן בגווייהו דמיבעי עלייהו רחמי אמר לי' עם אחד הוא, וכתב ע"ז במנות הלוי בפ' הב' וז"ל מאמרם בגמ' שבועות (לד:) ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו (ויקרא כ, ה), תניא אר"ש אם הוא חטא משפחתו מה חטאו, לומר לך אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה מוכסים מפני שמחפים עליו, ופקח עיניך וראה כי על הבלתי מוחים אמר (ויקרא כו, לז) וכשלו איש באחיו כדאמרינן בגמ' (סנהדרין כז:) והוא מכשול לבד על שאינם מוחים וגם אינם מחפים, ועל המחפים אמר שהם כעוברי עבירה אחר שלא די שלא מיחו אלא שחיפו עכ"ל. והמכשלה הזאת רבה וגם כבדה עכשיו בעו"ה שכולם מחפים על המינים ונמשכין אחר דעותיהם הכוזבות ר"ל, בפרט בא"י שהיא תחת מלכותם והכל מתאוים לקבל תועלת מהם ומכל המפלגות הנגררים אחריהם וכלולים בתוכם והנסיונות עצומות.

(רביה"ק זי"ע)

[ג, ח] ישנו עם אחד.

ונראה בהקדם לבאר מאמר הגמרא (מגילה יג:) אמר רבא, ליכא דידע לישנא בישא כהמן, אמר ליה תא ניכילינהו, אמר ליה מסתפינא מאלקיו דלא ליעביד בי כדעבד בקמאי, אמר ליה ישנו מן המצוות, אמר ליה אית בהו רבנן, אמר ליה עם אחד הן. ויש לתמוה מה תשובה השיב המן לאחשורוש עם אחד הן, והלא סוף סוף אית בהו רבנן המקדימים מצוות ה' כראוי וכנכון, ומדוע הסכים מדת הדין להשמיד את כולם.

ויבואר בהקדם מה שהביא האלשיך הקדוש בפרשתן בשם הר"ש אלקבץ ז"ל טעם על מה שציוה השי"ת לתת מחצית השקל ולא שקל שלם, כדי להורות את בני ישראל יחס אחדותם, לבל יעלה על לב איש שהוא נפרד מחברו, אלא כאילו כל אחד חצי, ובהתחברו עם חברו נעשה אחד שלם, עד כאן דבריו. והאלשיך הקדוש מילא דבריו כי אמר אמרו (שמות ל, יב) ונתנו איש כופר נפשו, הנה יתחמץ לבב אנוש באמרו על מה זה ענוש אענש לאשמת העם, כן יצוו עלי ליתן כופר נפש על עון עושו כבר מתו, והגם שלא מצינו הנשארים, מי עשאנו ערבים, על כן צוה השי"ת שיביא כל אחד מחצית, להורות כי כל איש מישראל נפשו קשורה בחבירו, ונפשות כל אישי ישראל לאחת יחשבו, כי ממקור אחד הן, ובכן הרי הם ערבים זה לזה, עכ"ד.

וזה שדרשו בגמרא, ליכא דידע לישנא בישא כהמן, כי המן בא לקטרג על בני ישראל על שנהנו מסעודתו של אחשורוש, כמבואר בגמרא (מגילה יב) מפני מה נתחייבו שונאי ישראל שבאותו הדור כליה, מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע ולזה אמר לאחשורוש את מכלינהו, ואין לך להתירא ממלכיהם כי ישנו מן המצוות, היינו שעברו על מצוות ה' במה שנהנו מסעודת אחשורוש אית בהו רבנן, פי' שיש בהם צדיקים וחסידים אשר לא נכשלו בחטא זה ולא השתתפו בסעודה, ומדוע יצא הקצף על כל עדת ישראל, אמר ליה ע"ם אח"ד ה"ן, פי' שנפשות כל אישי ישראל לאחת יחשבו, וכל ישראל ערבים זה לזה, ולכן אף אלו שלא חטאו נענשים בעון האחרים. ולכוונה זו אמר המן לשקול עשרת אלפים ככר כסף, כחשבון מחצית השקל לכל אחד מישראל, כי ממחצית השקל אנו למדים שכל ישראל ערבים זה לזה, ובזה רצה לעורר הקטרוג על כל עדת ישראל, שיתפסו כולם בעון אותם החוטאים שהשתתפו בסעודתו של אחשורוש.

אולם באמת הא דאמרינן שכל ישראל ערבים זה לזה היינו דווקא כשלא מיחו על עושי הרשעה, כמבואר בגמרא (שבועות ל.) וכשלו איש באחיו (ויקרא כו לז), איש בעון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה, כשהיה בידם למחות ולא מיחו. והנה מבואר במדרש (ילקוט אסתר רמז תתרנז) שהלכו י"ח אלף ותקמ"ד מישראל לסעודתו של אחשורוש, ועמד מרדכי ומיחה בעדם. ולפי זה במלה נענשו של המן שכל ישראל ערבים זה לזה וכולם ראויים לעונש של שנהנו מסעודתו של אחשורוש, שהרי מרדכי הצדיק מחה בעדם.

(ברך משה, כי תשא)

[ג, ח] ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים וגו' ודתיהם שונות.

יש לומר על פי מה ששאל אותו מין כתיב בתורתכם (שמות כג, ב) 'אחרי רבים להטות' אנו מרובים מכם מפני מה אין אתם משוין עמנו בעבודה זרה (ויקרא רבה ד ו), ותירצו המפרשים שישראל הם קבועים בארץ ישראל אבל כשהם "מפוזר ומפורד בין העמים" אז הם ניידים ולא שייך התירוץ של קבוע אם כן למה "ודתיהם שונות" ואין עובדים עבודה כמו כל העמים.

(ישמח משה)

[ג, ח] ישנו עם 'אחד מפוזר ומפורד' בין העמים.

פתח בלשון יחיד, וסיים בלשון רבים 'ודתיהם שונות' מכל עם ואת דתי המלך 'אינם עושים' ולמלך אין שוה 'להניחם'. ונראה כי כאשר התחיל המן לדבר ולהלשין על היהודים נתבלבל ולא ידע מה לדבר, ושם ה' דבריו בפיו מלשינות נגד אומות העולם, וזה שאמר ודתיהם היינו דתי האומות העולם שהן נקראין רבים שעובדין לאלהות הרבה (ויקרא רבה ד ו), שונות מכל עם בני ישראל עם אחד בארץ, ואת דתי המלך מלכו של עולם אינם עושים, שאינם עושים רצונו ית"ש, לכך ולמלך מלכו של עולם אין שוה להניחם:

(רביה"ק זי"ע)

[ג, ח] ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים וגו' ודתיהם שונות.

וז"ש אותו רשע 'ישנו עם אחד' דכל הווייתם וסיבת קיומם הוא רק עם מדת אחד מורה על אחדות, דעי"ז הם קרובים בקיום התורה לשכר יותר מלהפסד, משא"כ באם הוא מפוזר ומפורד בין העמים. וז"ש לבאר דבריו 'ודתיהם שונות מכל עם' בזה דאומות העולם הן המה מעלמא דפרודא ומכונים בשם כל ואין שייך להם מדת אחדות משא"כ ישראל הן עם לבדד ישכון (במדבר כג, ט) כמבואר במדרש שם (שמות רבה טו ז) דהן הוא לשון יחיד משום שהמה באחדות גמור, ולכן 'ואת דתי המלך אינם עושים' דייקא אף אם אחד מהם אינו מקיים מצות המלך בפועל, אפ"ה נחשב לו כאלו קיים כל מחמת מדת האחדות דעלתה לו מה שקיים חברו ג"כ כאלו הוא עשה זאת בעצמו.

(קדושת יו"ט)

[ג, ח] ויאמר המן וגו' ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שוה להניחם.

היה זה בסעודת פורים בירושלים, שנת תש"ו, ועל שולחן מרן מהריט"ב זי"ע סעד אז בדחן ירושלמי, שכוונתו היתה רצוי' לבדח את מרן זי"ע ואת המסובים, עמד על השולחן וחרז לו חרוזים, שר בשירים ומנגן ניגונים, ומרן עסוק אותה שעה במצוות "חייב אדם לבסומי בפוריא", כשהוגש על השולחן בשר ועוף, פנה הבדחן בקול נגינה את הגבאי וא"ל: למה לא בשר בהמה? ובשלמא, אמר הבדחן, ערב יום כיפור, נותנים רק בשר עוף, כי כן רצה המגן אברהם (או"ח סי' תר"ח סק"ז) אבל בפורים למה לא בשר בהמה?

מרן זי"ע שהי' רגשי מאוד בכבודן של ראשונים, חש כי דברים אלו של הבדחן נראים כפגיעה בכבודו של המגן אברהם, אשר כל דבריו תורת אמת ומפיו אנו חיים. ואם כי הבדחן לא התכוון ח"ו לפגוע אבל הביטוי "כן רצה המגן אברהם", נראה בעיני מרן זי"ע כפגיעה בכבודו, ואם כי פורים היום, ומרן עסוק בחייב לבסומי, ננער מרן ממקומו, מחה בצורה של בדיחותא כלפי הבדחן ואמר: "גם המן הרע לא ידע מגן אברהם, וגם אתה אינך יודע מגן אברהם". הבדחן הבין כי פיו הפליט ביטוי שלא היה צריך להיאמר, וכי מרן מתרעם ע"ז, לא עמדו בו רוחו להמשיך ולפזם ולכרכר, ירד מהשולחן ולא יסף עוד.

לחש חתן מרן זי"ע (הרה"ח ר' חנני' יו"ט ליפא ט"ב זצ"ל אבד"ק סעמיהאל, אדמו"ר מסאסוב) באזני מרן, ושאל אותו, מה שייכות להמן למגן אברהם? צהלו פני מרן זי"ע וא"ל: בתרגום שני על מגילת אסתר נאמר כי המן הרשע קטרג לפני אחשוורוש על היהודים שהיו מבלים ימיהם בחגאות ותפילות וכו', ולמלך אין שווה להניחם, ובין יתר דבריו א"ל המן, כי יהודים נוהגים בט' לחודש תשרי, ערב יוהכ"פ להתעדן בבשר "בהמה" ועוף, מכאן, אמר בבדיחותא, כי לא ידע המן את פסקו של המגן אברהם.

(אמירה יפה, עמ' שצ"ה)

[ג, ח] ודתיהם שונות מכל עם.

ועפי"ז א"ל מה שאמר המן ודתיהם שונות מכל עם, דאפשר דהמן ידע זאת שרק ע"י שמקיימין מצות מדרבנן עי"ז יכולים לבטל גזירות רעות. וז"ש ודתיהם שונות שיכולים להוסיף גדרים וסייגים מצות מדרבנן, ובזה שונה הדת של בנ"י מכל האומות שאינם יכולים להוסיף על המצוות. וע"כ רצה המן לבטל כח זה של החכמים שמוסיפים וגוזרים גדרים וסייגים על התורה.

(רבינו שליט"א)

[ג, י] ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה להמן וגו'.

ולהלן כתיב ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי. ויתבאר בהקדם לפרש (מד"ר ויצא עג, ג) צדיקים מהפכים מדה"ד לרחמים ורשעים מהפכי' מדה"ר למדה"ד, כי מצינו דכתיב (תהלים עח, לא) ואף אלקי' עלה בהם וגו', הרי אף, נסמך אל אלקים, וצדיקים מהפכי' מאף לאותיות פ"א ומקרבים אותו למדה"ר, הוא הנאמר (תהלים קמה, טז) פותח את ידיך שהוא ר"ת פא"י, עולה מספר הוי' אד' הרי צ"א, נסמך אל יוד כל יוד אחזי הוי' ופותח את ידיך קרי בי' יודיך היינו שם ע"ב המלא ביודין שם של חסד ויחוד של הוי' אד' שתחלתו וסופו יוד, הרי מהפכי' מאף הנסמך לאלקי' ועושים ממנו פ"א וסומכין אותו לשם של חסד. ורשעים מהפכים מדה"ר של פ"א ועושי' ממנו אף וסומכין אותו לאלקים, סוד אף אלקי' כאמור. והנה טבע עולה פ"א ולמפרע אף, וזה 'ויסר המלך' מלכו של עולם את טבעתו, טבע שלו 'מעל ידו' למפרע יוד ר"ל שלא סמך אותיות אלו אל ידיך קרי בי' יודיך, ואז ממילא נעשה ממנו צירוף אף ויתנה להמן לעשות בהם כרצונו ח"ו, וזה שפתח המן ואמר א"ף לא הביאה וגו' כמו הנחש (ראה מד"ר אסתר ט, ג וזוה"ח איכה). אבל אחר מפלת המן, אז 'ויסר המלך את טבעתו', טבע שלו. אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי, עולה רב חסד, וגם מרדכי אותיות מר ידך, ר"ל שסומך טבע לידיך בחי' חסד ונעשה צירוף פא"י ר"ת של פותח את ידיך והבן, ואם שגיתי ה' יכפר:

(ייטב פנים – קול מגילה)

 

פרק ד

[ד, א] ומרדכי ידע את כל אשר נעשה.

על פי המבואר בירושלמי מסכת מגילה (פ"א ה"ה) דהמגילה הזאת נאמרה למשה כו', ועיין ביפה מראה שכתב דנמסר רק ליחידי סגולה, ולא הגיע הדבר לאוזן מרדכי ואסתר, ועיין בעיר בנימין על הירושלמי דמסכת מגילה מ"ש על הפסוק (בשלח יז, יד) ושים באזני יהושע וכו', (ותוכן דבריו דאם היה בנגלה, לא היו ישראל משימים על לב לעשות תשובה, כי היו בטוחים על דבר ה' שימחה את זכר עמלק), כי נכון הוא.

ולי נראה דהיה המצוה רק למסור ליחיד ראש הדור, וכן דור אחר דור היה רק יחיד שידע מזה, ומרדכי היה ידע באותו דור, והרמז מרדכי הוא דכר מ"י, ר"ת מסירת יהושע, לכך שתק בלקיחת אסתר וצוה עליה אשר לא תגיד, ואסתר לא ידעה, רק את מאמר מרדכי אסתר עושה, כי ידעה כי ראוי לסמוך עליו, רק שמרדכי לא גילה הדבר כדי שיעשו תשובה, והיינו ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ויצא "בתוך העיר" ויזעק כדי להחזירם בתשובה, אבל לא בביתו בצנעה, והבן.

(עסיסי רמני)

[ד, א] ומרדכי ידע וכו' ויצא.

לכאורה הך ויצא הוא אך למותר הספור בזה. אך הענין יובן על פי מ"ש בפירוש עשרה מאמרות (בפרק ט"ו ממאמר חקור דין ח"א בדף כ' ע"א) בענין הרצים עליונים והרצים מהס"א, וליתן כח לאלו הרצים [העליונים מסטרא דקדושה], הוא בהליכת רגליו לדבר מצוה, והבן.

(עסיסי רמני)

[ד, א] ומרדכי ידע וכו' ויצא בתוך העיר.

עוד באופן אחר נראה לומר, על פי מ"ש בבינה לעתים (חלק א' בעת נקמה), על המאמר (משלי כט, ב) במשל רשע יאנח עם בלא ה' הידיעה, וברבות צדיקים ישמח העם בה' הידיעה, לפי שבמשול רשע זה המן כמו שדרשו רז"ל (מגילה יא.) [כי המן כתב בהאגרת] סתם הדברים להיות עתידים [ליום הזה (אסתר ג, יד), ולא יבאר בהאגרת על איזה עם מטרת כוונתו]. ויאנח עם, כל עם ועם שכולם בספק, וברבות צדיקים זה מרדכי, היה הדבר נגלה להיות היהודים עתידים, ישמח העם בה' הידיעה, עכ"ד.

ובפרט לפי מ"ש בפסוק (אסתר ה, ט) וכל זה איננו שוה לי, שידע ש"אף" עלול להשיב, [עיין לעיל על הפסוק (שם יג) וימלא המן על מרדכי "חימה" בשם הרמ"ע], כמ"ש בפסוק (תהלים עז, י) אם קפץ באף [קפיצה רק ברגע, כי רחמי''ו סל"ה תמיד], לכך סתם הדברים לשתי הכוונות שלא יהיה עצב כל כך לישראל ושמחה לאומות והבן, ולכך יצא מרדכי בתוך העיר, ולא די לו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, רק כדי שידעו האומות גם כן וישמחו, על דרך מאן דסני לי לחדי לי (ברכות נה:), והבן. אבל מרדכי גילה הדברים ולא פחד, לפי שמדה רעה חוזר, וטובה אינו חוזר (שם ז.), ואף שמה שטוב לזה רע לזה, מכל מקום ישראל העיקר הפרי ובדידהו תליא מילתא, לכך במשול רשע יאנח עם, שסתם הדברים לפי שאין השמחה להעם הנבחר והמיוחד, ואינו רק בכלל מדה רעה ועלול לחזור, מה שאין כן ברבות צדיקים שישמח העם המיוחד והנבחר, לכך מדה טובה הוא ואינו חוזר, לכך ישמח העם, והבן.

(עסיס רמני)

[ד, א] ויקרע מרדכי את בגדיו וכו'.

איתא במדרש (ב"ר פפ"ד כ) בנימין גרם לשבטים לקרוע, דכתיב (בראשית מד, יג) ויקרעו בגדיהם, אף מרדכי קרע בגדיו, דכתיב ויקרע מרדכי. וכבר תמהו מה זו מדה כנגד מדה. וגם מה פשע בנימין שהניחו גביע באמתחתו.

והנ"ל, על פי מ"ש בפסוק ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, על פי בעל יפה מראה בירושלמי (מגילה פ"א ה"ה) על אמרם המגילה הזאת נאמרה למשה מסיני וכו', וגם בבבלי (מגילה ז.) דרוש כתוב זאת זכרון בספר (בשלח יז, יד), מ"ש במגילת אסתר, וכתב דודאי לא נגלה לכל, דאם כן לא הרעישו, רק נמסר ליחידי הדור בסוד, והיינו ושים "באזני" יהושע באזני דייקא, עכ"ד ודפח"ח.

היוצא מזה שהיה נמסר בכל דור ודור יחיד ליחיד, ונראה שהיה בזמן מרדכי נמסר למרדכי לבדו, והיינו ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, ואפשר לומר אשר נעשה, נעשה ר"ת היינו אשר נמסר עליהם שיקראו המגילה, ויצא בתוך העיר ויזעק "בתוך העיר" דייקא, אבל הוא בעצמו לא היה פחד במגוריו.

והנה לא הודיע לישראל והניח להם לצער, כדי שישובו ויתכפרו בצערם, וכן היה בענין בנימין, שהרי יוסף הודיע לו, רק הוא לא הודיע לאחיו כדי שיתכפרו בצערם כנ"ל. אחר כך מצאתי כן ביערות דבר (ח"א דרוש יז) שפירש כן להמדרש הנ"ל, רק שלא על דרך זה, רק על פי ומרדכי ידע וכו', מלאך אמר לו, וכתב הוא ז"ל דמסתמא אמר לו הכל מה שיהיה בסוף אותו הענין, אך לדברי יומתק יותר בס"ד.

(עסיס רמני)

[ד, א] ומרדכי ידע את כל אשר נעשה וכו'.

במדרש קהלת (קה"ר פ"ח ה) על הפסוק ומרדכי ידע את כל אשר נעשה וכו'. שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח ה) זו אסתר שהיתה עוסקת בביעור חמץ, וחכם לבב יודע עת משפט, זה מרדכי שנאמר ומרדכי ידע את כל אשר נעשה. והוא פליאה.

והנ"ל בזה, כי הנה קיימא לן (פסחים ז.) מבטלו בלבו ודיו, אך לרבי יהודה דסובר אין ביעור חמץ אלא שריפה (שם יב:) ולא מהני הטלה לים, אם כן ודאי דביטול לא מהני, דהא הטלה לים לא גרע דהרי מוציא מרשותו להדיא, ומיהו לשיטת ר"ת דפירוש בשעת ביעורו היינו בשש, ומכל שכן קודם שש השבתתו בכל דבר, אם כן יש לומר דהוא הדין דביטול מהני אז, דהא מן התורה עדיין יכול לבטל אז, ואף מדרבנן מכל מקום מהני ביטול קודם שש, אבל לרש"י ז"ל דפירוש שעת ביעורו היינו שבע, אבל בשש טעון שריפה, ואם כן בשש לא מהני ביטול דהא טעון שריפא, ובשבע לאו ברשותיה הוא דלבטליה, היוצא בזה דלאו כולי עלמא מודים בזה דבביטול בעלמא סגי.

ונקדים מה שפירשתי לעיל על המדרש (שוח"ט פרק כ"ב) אלי בים אלי בסיני, [נמצא בתהלים בקפיטל אלי אלי וכו'], על פי מה שישבתי קושית התוס' במסכת מגילה (ז.) על מה דאמר שמואל מגילת אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר (אסתר ט, כז) קיימו וקבלו, קיימו למעלה מה שקבלו למטה, ואמר רבא הא דשמואל עדיפא מכולהו. והקשו הא רבא הוא דדריש במסכת שבת בפרק רבי עקיבא (פח.) קיימו מה שקבלו כבר. והנ"ל בזה, דהא יש להבין למה קבלוה בימי אחשורוש דוקא, ולא בימי דוד ושלמה וחזקיהו שהיו כשרים וצדיקים.

לכך נ"ל, דהא איתא במסכת ר"ה (יח.) א"ר שמואל בר איניא משמיה דרב, מנין לגזר דין של ציבור על גב שנחתם נקרע, שנאמר (דברים ד, ז) מי כה' אלקינו בכל קראינו אליו כו', עיי"ש עכ"ל הגמרא. והנה מפורש בגמרא דדוקא בישראל יש מעלה זו, כמו שאמר כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו, ומפרש הפסוק הטעם (שם ח) ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים וגו', והיינו מפני שקבלו ישראל התורה, וקשה הלא איכא מודעא ואין כאן קבלה. והתירוץ דהא אמרו נעשה ונשמע (שמות כד, ז), רק לבם לא נכון עמם, כמו שנאמר (תהלים עח, לו) ויפתוהו בפיהם כו', כן מבואר בספרים ובמדרשים (שמו"ר פמ"ב ח ועוד). ואך הלא קיימא לן דברים שבלב אינו דברים, ועיין במסכת קדושין (נ.) דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, מהאי טעמא דדברים שבלב אינו דברים. ואף דיש לומר דבשלמא לדידן דאין אחד יודע מה שבלב חבירו, לכך לא נתמכו דיני התורה אמחשבה שבלב, מה שאין כן השי"ת חוקר לב רחמנא לבא בעי, מכל מקום דן בדיני התורה [דדברים שבלב אינם דברים].

(עסיס רמני)

[ד, א] ויזעק זעקה גדולה ומרה.

במדרש ילקוט (רמז תתרנ"ו) וכי הדיוט היה מרדכי שהיה צווח, וכי אין הקב"ה שומע לחישות אלא לצווחה וכו', אלא מרדכי היה צווח ואומר: יצחק אבי מה עשית לי, הצווחה שצווח עשו לפניך ושמעת קולו וברכת אותו, והרי אנו מכורים להריגת חרב, לפיכך 'ויזעק', עכ"ל הילקוט. ביאור הענין, כי בשנים כתיקונם אז גם כשהצדיקים ויראי ה' יושבים בביהמ"ד השפעתם הולך למרחוק, אך בזמן שהמסיתים ומדיחים מבני אדם הם יוצאים בשווקים וברחובות וזועקים בקולי קולות למשוך בני אדם ברשתו של הס"מ, אזי צריכים גם הצדיקים ויראי ה' ללחום כנגדם בקולי קולות. וזה שהקשה לו להמדרש, וכי הדיוט היה מרדכי שהיה צווח, הלא בכוחו הגדול היה יכול לעורר את ישראל בתשובה גם בלחישה על ידי עבודתו הקדושה ביני עמודי הגירסא, ולמה הוצרך מרדכי לצאת בתוך העיר ולזעוק זעקה, ועל זה תירץ כי מחמת שהיה עשו הרשע צועק וצווח בקולי קולות, ונתכוון אותו רשע לעשות פועל דמיוני לדורות שיהיה לכוחות הטומאה של הס"מ וחיילותיו מסיתים ומדיחים מבני אדם אנשי בליעל היוצאים בחוצות וברחובות, לכן לא די במה שעובדין את השי"ת בפני עצמן בתוך הביהמ"ד, אלא יש צורך והכרח לצאת קרית חוצות לעורר ולהזהיר על גודל הסכנה, ולפיכך היה בהכרח זה לעומת זה שיצא גם מרדכי הצדיק אל תוך העיר ולזעוק זעקה גדולה ומרה.

(רביה"ק זי"ע)

[ד, ד] ותתחלחל המלכה מאד ותשלח בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר שקו מעליו ולא קבל.

נשאלתי דכתיב ותתחלחל המלכה מאוד ותשלח בגדים ולא קבל, ואחר כך שלחה התך לדעת מה זה וגו'. למה לא שלחה לשאלו מקודם.

והנ"ל בזה, דמקודם סברה דהיא איזה עת צרה ליהודים ח"ו כמו חולאים או דבר ר"ל, לכך ותתחלחל ולכך שלחה בגדים להלביש, כי סברה די בהצער שכבר הראה מרדכי בלבוש השק, על פי הגמרא מסכת ברכות (כ.) מאי שנא ראשונים דמתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא, אי משום תנוי' וכו', ואלו ר' יהודה כי הוי שליף חד מסאני, הוי אתי מטרא, ומבואר במסכת תענית (כד:) כיון שהראה צער בנפשו די, ואנן מצווח קא צווחינן וכו'. ומשני קמאי הוי מסרי נפשייהו אקדושת השם וכו', עד כאן תורף דברי הגמרא.

ולפי זה קשיא דאם כן רבי שמעון בן יוחאי דהוי יותר מקמאי מרבי יהודה, היה ראוי שיבטל הגזירה יותר בנקל, ולמה כרכו כל כך כרכורים בהאי עובדא דאזל עם ר"א ב"ר יוסי (מעילה יז.), וכן בהאי עובדא דמסכת שבת דגזר הקיסר שמעון שגינה יהרג (שבת לג:). ועל כרחך צריך לומר דיש חילוק בין גזירה שמימית שאיננו על ידי בעל בחירה, ובין מה שהוא על ידי בעלי בחירה, כמו שתירץ הזוהר (וישב קפה.) בפסוק (בראשית לז, כב) השליכו אותו הבור, שהיה הכוונה למען הציל אותו מידם וכו', ואם כן בגזירת המלכות אף בקמאי היה צריך מאוד לאפושי ברחמי עד שיענו.

ועל פי זה מבואר, דהא מרדכי הוי מן קמאי מאנשי כנסת הגדולה, וגם מסר נפשו בכל יום על קדושת השם יתברך, כנודע מעובדא דהמן, דלפי שעשה עצמו עבודה זרה, לא קם ולא זע ממנו אף שהיה נגד מצות המלך, ואם כן צער בעלמא די לו, וכיון שראתה שלא קבל ועדיין לא נענה, הבינה שהיא גזירת המלכות, שלחה לדעת מה זה, כנ"ל ברור ונכון בס"ד.

[ד, ז-ח] ויגד לו מרדכי את אשר קרהו כו' אשר אמר המן לשקול כו' לאבדם ואת פתשגן כתב הדת אשר ניתן בשושן כו' להראות לאסתר כו' לבא אל המלך כו'.

קישור הפסוקים והדקדוקים רבו כמו רבו. ועל פי זה מבואר, כיון שמרדכי ידע שצריך להיות מכוסה בטבע, צריך להראות לה אופן ביאתה למלך במה תוכל לבטל הגזירה, כי ידעו כי כתב אשר נכתב ונחתם בשם המלך אין להשיב, על כן א"ל את פרשת הכסף אשר אמר המן למלך ביהודים לאבדם, ואת פתשגן כתב הדת נתן לו, ר"ל שתראה איך שהביאור הנ"ל סותר למה שאמר המן למלך, ועל פי זה יש מבוא שיבטל המלך הגזירה שנעשה ברמיה, והיינו לצוות עליה לבא אל המלך, והבן. אבל באגרת השנית מבואר אשר נתן המלך וכו', ביום אחד וכו' (שם ח, יא-יב), משמע שנתן להם רק יום אחד, והא דאמר את כל חיל, היינו מי שבא לידם (אף שר) או שופט, ולכך אמר (שם יג) פתשגן הכתב, ר"ל ביאור הכתוב וכו' ליום הזה וכו' להנקם מאויביהם דייקא, ר"ל רק ביום הזה ינקמו מאויביהם, ועל כן נאמר במרדכי ואת פתשגן כתב הדת, ר"ל ביאור הכתב אשר נתן להשמידם דייקא, נתן להראות לאסתר, דהיינו שהוא כתב ביאור הכתב, והבן כי נכון ואמת הוא בס"ד.

(עסיס רמני)

 

 

[ד, יג] אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו.

נ"ל בזה, דהא הוי קשה מאי נבהלו בשמעם מגזירת המן, הלא הוא דבר שבודאי אין יכול להתקיים, דמה יעשה לשבועת אבות, וכבר הבטיחנו לא מאסתים ולא געלתים לכלותם (ויקרא כו, מד), וכן על ידי נביאים (מלאכי ג, ו) ואתם בני יעקב לא כליתם (ישעיה סו, כב), כי כאשר השמים וכו' כן יעמדו זרעכם ושמכם וכו', וכהנה רבות, וכמעט שהבהלה הלזו ממיעוט אמנה ח"ו, ואם כך הוא מרדכי הצדיק, איך היו מהם ועקרן שהוא עשה הרעש והמרדה.

אך התירוץ הוא כפשוטו כמאמרו ית' למשה (דברים ט, יד) הרף ממני ואשמידם, ושמא תאמר מה אעשה לשבועתי, ואעשה אותך לגוי גדול, ע"כ. כן היה הבהלה של הדור ההוא, דודאי מאמינים בני מאמינים היו, אך דחשבו שינצל אחד מזרע בית ישראל, וממנו יהיה נבנה כל זרע בית ישראל, וח"ו המה כלם יאבדו, וזה פשוט וברור.

והנה גם זה פשוט וברור, דבשעת לקיחת אסתר היה ידוע ליחידי סגולה למרדכי והנלוים אליו, אם על ידי חכמה ואם על ידי רוח הקודש, כי לא דבר רק הוא שיארע כן לצדקת הלזו שתלקח לשכיבת ערל, רק אלקים חשבה לפליטה גדולה, וכן לאסתר נמי ידוע זאת, דכן נראה מסיפור המעשה אין אסתר מגדת את עמה כו' (אסתר ב, כ). ועוד דאלמלא כך, אחר כל הישובים ואמתלאות שנאמר בגמרא (סנהדרין עד:) אסתר קרקע עולם היא, מכל מקום אף שאינה מחויבת למסור עצמה, מכל מקום לאו משנת חסידים הוא, אלא ודאי כדאמרן וזה ברור, רק שלא ידעו בבירור איזה הדבר אשר יצמח מזה, ואחר ששמעו גזירת המן, אז היו להם להבין, אך יש לומר בתרין אנפין, או שעל ידה יהיה הצלה כי אחות יש להם בבית המלך, או כדי שתנצל היא בבית המלך ותבנה ממנה בית ישראל, כי טובלת ויושבת בחיקו של מרדכי היתה (מגילה יג:).

והנה כאשר השיבה שלא תוכל לבא אלא המלך, ואם כן נמנעת להשתדל בהצלה, ואם כן סבורה היא שלקיחתה לבית המלך היה על אופן האחר, לזה אמר לה אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך, אל תדמי שבשביל להמלט הוא, רק בשביל הצלה, כי אם החרש תחרישי ולא תציל, תחשוב שתשמר כדי שלא תכלה זרע ישראל ח"ו כמו שנשבע לאבות, לזה אמר רוח והצלה יעמוד ליהודים וכו', והבן.

 

[ד, יד] כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו, ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות.

ואפשר לרמוז שכנסת ישראל אומרת להקב"ה 'כי אם החרש תחרישי בעת הזאת' שלא תושיענו מהצרות בגלות המר והנמהר, אזי 'רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר' דהיינו מהס"א שילכו ללמוד חכמת חיצונים אצל העכו"ם שיתגדלו להיות דאקטוירים ואדוואקאטן ויהיה להם פרנסה, אבל כל זה יהיה מצד הסט"א רח"ל 'ואת' דהיינו התורה הקדושה שמתחלת א' ועד ת' 'ובית אביך' דאס ביסעל אידישקטיים וואס מעם האט בירושה פון די אבות הקדושה 'תאבדו'. ואחר כך יראה השי"ת, שאינו ביושר לעזוב את בני ישראל, וירצה השי"ת לקרבנו אליו אבל 'מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות' דהיינו אם נהיה עוד ראויים למלכותו יתברך שמו שלא יתבייש אתנו, על כן אנו מבקשים ממך שתעזור אותנו במוקדם ולא תעזוב אותנו כל כך, ועכשיו הוא העת שהכנסת ישראל הוא בשפל המצב אשר כמוהו לא הי', ואין שפלות יותר מזה על כן תגאלינו בב"א.

(מושיען של ישראל)

[ד, יד] רוח והצלה יעמוד ליהודים,

יש לפרש בדרך צחות רווחא לבסימא שכיח (מגילה ז:), כי כתיב, 'רוח והצלה יעמוד ליהודים', ונחקק זה בזמנן למי שמקיים מאמרם (שם) חייב אדם לבסומי בפוריא, וז"ש רווחא [כלומר במעשיו ועסקיו], לבסומא [לזה שמקיים החיוב לבסומא בפוריא] שכיח, כי רוח והצלה יעמוד לו, והבן.

(ייטב פנים, קול מגילה)

 

פרק ה

[ה, ד] יבוא המלך והמן היום

פעם כשהיה מרן הגאב"ד (ר' משה ארי' פריינד) ז"ל בסעודת משתה היין ביום הפורים בעיר סאטמאר, נתהווה שם דוחק גדול אף שלא היה עולם גדול, ומרן ז"ל ביקש מהעומדים שם שכולם יעמדו על מקומם ולא ידחקו את עצמם, וכל אחד יוכל לראות ולשמוע ממקומו, אבל היה ללא הועיל שמגודל ההתעוררות כולם נדחקו ונדחפו למעלה, והגאב"ד ז"ל היה חלש מאוד ודחקוהו, עד שבקושי עלה בידו לשמוע איזה דיבור מרבינו הקדוש זי"ע, ושמע את רביה"ק אומר: הביטו וראו חכמתה הנפלאה של אסתר הצדקת הקדושה [ובלשונו: "קוקט'ס אן די חכמה נפלאה פון די הייליגע אסתר הצדקת,], שהעלתה את המן הרשע למדריגה גבוהה כל כך שידעה שעל ידי זה בוודאי תנצח אותו, שאמרה השם הוי' כסדרם י'בוא ה'מלך ו'המן ה'יום, ובזה העלתה אותו למעלה מאד, ואחר כך היתה יכולה להשפילו [מיט דעס האט זי אים דערהויבן זייער הויך און נאכדעס האט זי איס אראפגעבראכט], עכ"ל רביה"ק ששמע מפה קדשו, ויותר מזה לא עלתה בידו לשמוע לגודל הלחץ והדוחק.

(הללו עבדי ה', דף תמה)

[ה, ה] ויאמר המלך מהרו את המן לעשות את דבר אסתר וגו'

ולהלן (ו, יד) הוא אומר ויבהילו להביא את המן וגו' להבין ענין המהירות ובהלה, נראה לומר עפ"י מאמרם ז"ל סופ"ק דמגילה (טו:) מה ראתה אסתר שזימנה את המן, פחים טמנה לו וכו' או משום שנאמר (משלי כה, כא) אם רעב שונאך האכילהו לחם. יש לפרש ע"ד שאמרו (שבת לד.) יהיב ביה עיניה ונעשה גל וכו' ופירשו בכח ראות העין שאב ממנו ניצוץ הקדוש שבו וממילא נעשה גל של עצמות, כ"כ ה"ל היתה אסתר רוצה להוציא מהמן הניצוץ הקדוש שבו ולהפרידו מהקליפה ועי"ז יבוער הרע שבו מן העולם כיון שלא יהיה בו חיות דקדושה אבל הניצוץ הקדוש שבו היה כ"כ משוקע בקליפה וטומאה שבו וכישן דמי עד שא"א להוציא ממנו, ולזה זימנה אותו והאכילה אותו לחם מלחמה לעורר בזה חיות דקדושה שבו משנתו, עד שמפני זה נאמר (אסתר ה, ט) 'ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב' ומהיכן זכה המן הרע לצאת שמח וטוב לב, אלא מכח סעודתה של אסתר כמבואר בסה"ק וכיון שעל ידי סעודתה נתעורר החיות דקדושה שבו הי' בידה להוציאו ולהפרידו ועי"ז שלטה בו לתלותו ולהעבירו מהעולם. והנה האריז"ל (שעה"כ דרושי חג הפורים א) פי' מאמרם (מגילה ז:) חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו' כדי לתת חיות לניצוץ הקדוש שבו אולם שלא יברך גם הקליפה, לזה צריך שיהיה שלא בדעת [עיי"ש]. והנה בכאן האכילה אסתר את המן מדעתה המיושבת והיה חשש שלא יקבל הקליפה שבו חיות ולא תוכל לשלוט בו, לזה הי' סבה מאת ה' 'ויאמר המלך מהרו את המן לעשות וגו' וכמו כן 'ויבהילו את המן וגו' ואז הוא קבל החיות שלא בדעה מיושבת, כי דבר הנעשה במהירות ובהלה נעשה בלא דעת, ולא קבל החיות כ"א הניצוץ הקדוש לעוררו ולא הקליפה, דבכל דבר בעי' דעת הנותן והמקבל וכאן קבל שלא מדעה מיושבת ועי"ז שלטה בו, ורוח הטומאה של המן העבירה מן העולם כן יאבדו וגו':

(ייטב פנים, קול מגילה)

[ה, ט] שמח וטוב לב

ואמר רביה"ק זי"ע, הנה הקדושת לוי מקשה על מה שנאמר בהמן 'שמח וטוב לב', שזה הוא מדה של צדיקים, משא"כ אצל רשעים אצלם לא שייך שמחה כי אם שחוק והוללות. וביאר רבינו שאסתר המלכה רצתה להוציא את המן מהטומאה, שלא יהיה לו שום אחיזה וחיות מהקליפות, ולהכניסו אל הקדושה שם בוודאי לא יקבל חיות, כי אי אפשר לרשע כמותו לינוק מכח הקדושה, ועל ידי כן יתבטל ויהיה לו מפלה, ועל כן הוציאה אותו והכניסה אותו לבחינת שמחה וטוב לב שזהו מצד הקדושה, ועל ידי כן נפסק חיותו וכוחו ויתבטל, ואמר רבינו "וואס פעלט דען פאר א צדיק ווען ער איז זיך מדבק אין בורא כל עולמים, די גרעסטע תשוקה פארן צדיק איז דאך דאס ער זאל זיך מדבק זיין אין בורא כל עולמים" וממילא שניהם אמת ונכון, הן 'ארור המן' וזה בעצמו נתהפך להיות 'ברוך מרדכי' שהכניסה אותו אל הקדושה ששם ימצא מפלתו, עכדה"ק.

(מושיען של ישראל, ח"ו עמ' תס"ט)

[ה, יג] וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך.

למה פירט הסימן שהוא יושב בשער המלך, גם להבין כוונת מרדכי בזה בימים ההם ומרדכי יושב בשער המלך. העניין נ"ל על פי מאמרם ז"ל (שבת קנג.), משל למלך שזימן עבדיו לסעודה, פקחין שבהן עמדו וקישטו עצמן וישבו על פתח בית המלך כו', והוא שאמר הכתוב (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים, והעיקר שצריך לדעת שזה העולם אינו אלא פרוזדור לכנוס לטרקלין, וצריך להתקין עצמו בפרוזדור כו'. וזה היה כוונת מרדכי שישב בשער המלך אחשוורוש, אולי פתאום יקראנו, ומזה לקח לעצמו מוסר לישב בשער המלך מלכו של עולם בכל עת ובכל שעה מקושט בבגדים לבנים מצוות ומעשים טובים, דבוק בה' בקשר אמיץ, וכל חמודי עולם הזה וכל הגדולה לא היה נחשב בעיניו לכלום, כאלו אין זה שלו רק של הגוף הכלה ואבד, ולכן אחר כל הגדולה נאמר וישב מרדכי אל 'שער המלך', שידע שזה העולם אינו רק שער המלך, והמן נדחף אל 'ביתו' שנדמה לו עולם הזה כביתו, על כן היה אבל וחפוי ראש. וזה שאמר המן, כי מתחלה נדמה לו הגדולה וחמודי עולם הזה כאלו הוא שלו, אבל וכל זה איננו שוה לי [דייקא, שאינו נחשב כשלי], בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך דייקא, שאז אני מבין כי שקר בימיני, כי זה הגדולה אינו שלי כי אם של הגוף הכלה ואבד.

(ייטב לב, תצוה)

[ה, יד] יעשו עץ גבוה חמישים אמה.

על פי מאמרם (ברכות ד:) מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי, לפי שנאמר (עמוס ה, ב) נפלה וגו', ואפילו הכי חזר דוד וסמכה ברוח הקודש שנאמר (תהילים קמה, יד) סומך ד' לכל הנופלים. והנה זרש בקשה לעורר אות נו"ן הרומז לנפילה, לכן אמרה יעשו עץ גבוה חמישים וגו' ויתלו את מרדכי וגו', אבל ה' הפיר עצתה ואשתני למעליותא, ומאות נו"ן נ'דדה שנת המלך ויאמר להביא ס'פ"ר הזכרונות (אסתר ו א), הוא אות סמ"ך הממתיק חמשה אותיות מנצפ"ך גימטריא פ"ר, וזה ספר המזכיר זכות מרדכי, וענין נפילה נהפך על המן. וזה שאמרו לו חכמיו (אסתר ו, יג) אשר החלות לנפול וגו' נ'פול תפול וגו', והמן נופל על המטה אשר א'סתר עליה (אסתר ז, ח) כלומר המטה אשר א' [אלופו של עולם] סת"ר עליו, והנה 'המטה' עם א' שעליו, עולה מספרו סמ"ך, הסומך את ישראל וכשזה קם זה נופל.

(ייטב פנים, זכור)

[ה, יד] יעשו עץ גבוה חמישים אמה.

שמעתי ממו"ח זקני הגה"ק מו"ה משה טייטלבוים אבדק"ק אוהעלי זלה"ה, המן הוא כינוי ליצר הרע, ומרדכי הוא כינוי לעדת ישראל, והיצר הרע התנצל את עצמו לפני גונדא דיליה הם זרש אשתו ואוהביו שכל זה איננו שווה לו, שאף שנלכד אדם מישראל בידו ומחטיאו, ובכל זאת ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, היינו אם רוצים להעבירו על הדת ולכופו שיעבוד עבודה זרה, איננו רוצה בשום אופן ומוסר נפשו למיתה על קידוש השם, ויאמרו לו אוהביו וזרש אשתו, גונדא דיליה, יעשה עץ גבוה חמישים אמה, היינו להכניס בלבו גבהות וגסות הרוח, וכל המתגאה כאלו עובד עבודה זרה (סוטה ד:), ממילא מזה יומשך שיבא לעבוד חס ושלום עבודה זרה ממש גם כן.

(דברי יחזקאל, פורים)

פרק ו

 [ו, ו] ויבוא המן

...בכל פעם שבו לסיגוט רבנים ואנשי שם, היו מתענגים לקפח את רבינו ז"ל במילי דחכמתא, לראות פרי שכלו שהבשיל ולשמוע תשובותיו המלאים עמקות, שכל והגיון. ופעם אחת נכנס רבינו ז"ל בעודו ילד לביהמ"ד, והי' שם אחד שרצה לבחון חכמת הילד ולשמע תשובה קולעת, והתחיל לזמר בטעם הקריאה "ויבא" (בדרך שקורין בקריאת המגילה על המן) וסיים לו רבינו ז"ל תיכף ומיד על אתר מהפסוק בפ' בא (ויבא) משה ואהרן אל פרעה.

(מושיען של ישראל)

[ו, י] אל תפל דבר מכל אשר דברת.

נראה לרמז, אשר בכל השנה אם האדם מדבר דברים בטלים או ליצנות חלילה, אזי אותם הדיבורים הם נופלים אל הסט"א רח"ל, אבל לא כן בימי הפורים אם מכוונים לשמחת פורים בזה, אז גם הדיבורים האלו הם בכלל המצווה, ובלבד שלא ידבר חלילה דבר עבירה, וזהו אל תפל דבר מכל אשר דברת, שאין הדיבורים בבחינת נפילה.

(אמרי נועם)

[ו, יב] וישב מרדכי אל שער המלך.

אמר רב ששת שב לשקו ולתעניתו (מגילה טו:) והקשה המהרש"א, הא למעלה אמר ויבא עד לפני שער המלך כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, ואיך אמרו כאן על וישב מרדכי אל שער המלך ששב לשקו. והנ"ל בזה, כי עיקר שורש התשובה המעולה הוא החרטה מעומק הלב, אשר מפחד ה' ומהדר גאונו יתעלה תסמר שערות ראשו באמור בלבו אוי לי וי לי מה שעשיתי להמרות פי מלך מלכי המלכים הקב"ה אדוני האדונים, אשר מלאכים ושרפים ואופנים וכו' מפחד ירעדו עת ישוררו לפניו, ואנוכי בריה קלה מטפה סרוחה לא היה פחדו לנגד עיני עד כי כה וכה עשיתי נגד רצונו ית', ובהיותו בבחינה זו, איננו צריך לשק ותענית וסגופים לעורר הלב, אמנם אם עוד איננו בבחינה זו לחרטה אמיתי מעומק הלב, ובכל זאת בדעתו לשוב בתשובה, אזי צריך התעוררות בכלי המעשה, היינו ללבוש שק ולהתענות בתעניתים וסגופים כדי שעל ידי זה יתפעל הלב בחרטה אמיתית כדת, ואם יתפעל הלב בתשובה אמיתית אזי יחזור וישוב בתשובה מה זה ועל מה זה הוצרך מקודם לשק ותענית לעורר הלב, ולמה מתחילה נחסר שמן השכל מעל ראשו להבין ולהשכיל גודל המרי נגד ממ"ה הקב"ה, ולהתחרט בלב באמת מבלי מעשה חיצונית שק ואפר. וזה היה במרדכי, כי מתחילה נאמר וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר, ויבא עד לפני שער המל"ך מלכי המלכים הקב"ה בלבוש שק שעל גביו בלתי חרטת הלב הפנימי. אחר זה כאשר הרכיבוהו ברחוב העיר, לא הגיס לבו, אלא מרוב החסד הגדול שעשה הקב"ה איתו אמר בלבו, אוי לי, מה עשיתי נגד מלך רחום וחנוך וחסיד לחטוא נגדו, והיה מתבייש בעצמו והיה מתחרט בלב על אשר הוצרך מקודם לשק ותענית לעורר הלב, למה לא היה מעורר הלב מעצמו להתחרט באמת על העבר, וזה שנאמר וישב מרדכי אל שער המלך, ששב לשקו ולתעניתו, שחזר ושב על ענין שק ותענית למה לו, הלא יותר היה לו להתחרט בלב באמת בלא זה, ממילא על ידי זה שב לשער המלך ממש.

(רב טוב, תצווה)

[ו יג-יד] כי נפול תפול לפניו, עודם מדברים עמו.

עודם מדברים עמו. יש לפרש על דרך דכתיב (ישעיהו סה, כד) והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ר"ל שמדברים בתפילה ומבקשים עוד כענין זה, ואני אשמע כי מה שיהיה ישועה באיזה זמן הוא שיהיה גם לעתיד בהצטרף לזה, כך פירשו המפרשים. וזה שאמר כי נפול עתה, תפול לעתיד, ועל זה אמר עודם מדברים עמו, שגם היום עם כל אויבי ה', שמהרה יכרתו מן העולם וקווי ה' יעלו אבר כנשרים, וקרן לעמו ירים.

(ייטב פנים, קול מגילה)

ועל פי זה נהג רביה"ק זי"ע בעת קריאת המגילה, שאמר תיבות אלו 'כי נפול תפול לפניו עודם' בנשימה אחת, והפסיק קצת אחר תיבת עודם, וכן נהג הגה"ק רבי משה מראזדאוו ז"ל חתן מרן בעל ייטב לב זי"ע.

(מנהגי דברי יואל אות לט)

 

פרק ז

[ז, ג] ותען אסתר המלכה ותאמר אם מצאתי חן בעיניך המלך ואם על המלך טוב.

יש לדקדק כפל הלשון, ותען, ותאמר. אם מצאתי חן בעיניך המלך, ואם על המלך טוב. תחלה אמרה לשון נוכח בעיניך המלך, אחר זה לשון נסתר ואם על המלך טוב, ולא אמרה אם עליך המלך טוב. ונ"ל הענין, כי דרך הצדיקים כשיש להם לבקש איזה דבר מבני אדם או שרים ומלכים, הם יודעים ומאמינים כי לא בהם הדבר תלויה, כי אם ביד ה' להטות לב האדם והשרים ומלכים אליו לטובה, ועל כן בדברי הבקשה עם בני אדם ושרים וכו', מסתיר בו תפלה להשי"ת אשר לו הכח וממשלה למלא בקשתו. והכוונה בזה שמסתיר תפילתו בתוך דבריו לבני אדם ושרים ואינו מתפלל בפירוש, הוא למען לא יבינו המקטרגים תפלתו. וזה שאמר הכתוב 'ותען' אסתר המלכה [אין עניה אלא לשון הרמת קול (סוטה לג.)], וזה היה לאחשוורוש, 'ותאמר' בלב אמירה בחשאי להקב"ה, אם מצאתי חן בעיניך 'המלך', זה אחשוורוש, ואם על 'המלך' טוב, זה מלך מלכי המלכים הקב"ה הטמיר ונעלם.

(ייטב פנים, קול מגילה)

[ז, ג] תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי.

ידוע כי העבודה שבלב זו תפילה, צריך להיות צורך גבוה בשביל צער השכינה כביכול ולא לצורך עצמו, אולם לא דבר קל הוא לבלי לכוון להנאת עצמו רק לצורך השכינה וכלל ישראל, והדבר הזה צריך סיוע דלעילא, ולכן צריך להתפלל על זה שיהא לבו מכוון למקום ב"ה דייקא ולא לעצמו. וכה עשתה אסתר בדברה על אחשוורוש למלא רצונה למענה, התפללה אל ה' שתהא הכוונה בתוך שאלתה למען השכינה המכונה נפש ולמען עם ה'. וזה שאמרה 'תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי', יש בזה ב' פירושים, אחשוורוש סבר שבקשה בשביל נפשה, אבל היא כוונה בזה תנתן לי נפשי בשאלתי, היינו תנתן לי מאת הקב"ה שתהא השכינה המכונה 'נפשי' בשאלתי. ו'עמי' כלל עם ה' בבקשתי, שיהא בקשתי רק למען השכינה ולמען עמו.

(ייטב פנים, קול מגילה)

[ז, ג] תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי.

אפשר שכיוונה בזה על פי שאמרו חז"ל (מד"ר אסתר פ"י ס"ג) צדיקים לבם ברשותם והרשעים הם מסורים ביד לבם. וזה שאמרה תנתן לי ברשותי, נפשי רצוני שבלב [כמ"ש רש"י במסכת חולין (קכ.)] בשאלתי, ועמי בבקשתי שגם הם יהא ליבם מסור בידם.

(ייטב פנים, קול המגילה)

[ז, ג] תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי.

על פי מה ששמעתי בדברי אחשורוש מה שאלתך ומה בקשתך, שהן דברי חריצות מהמלך שמסתמא יש לה איזה שאלה ולא בקשה, ואמר שתגיד שתיהן, ע"כ. וכן עשתה כדבריו, שבאמת היתה רוצה לשאול על נפשה, שסבורה היתה שאם תשאל על עמה, לא יכנסו דבריה באזני המלך, כי הוא שונא להם כמשל של בעל התל ובעל החריץ, רק תשאל על נפשה הואיל והגזירה כללית גם לה נוגע, ויחרד המלך לרוב אהבתה, וממילא יתבטל הגזירה דלא שייך נשיאות פנים אם הגזירה קיימת, כמו שהיה בושתי שלא הצילה מדין רוב אהבתה, ואם כן ממילא דינצלו כל העם. אבל המבוקש בלבה הוא על עם הקודש, דלא חששה כלל על עצמה לנגד אהבת עם ה', וכן אמרה לו תנתן לי נפשי הוא בשאלתי, ועמי הוא בבקשתי, ובזה הראתה גודל הצער שיש לה על אבוד עמה והבן, כי באמת נמכרנו אני ועמי, ואין להציל אותי רק בהבטל הגזירה מכל וכל, והבין כי תקנה כל החששות במה שאפשר לתקן, כי חששה שאם לא תשאל רק על עצמה ותאמר שאין לה מבוקש אחר, כי פן יאמר המלך שיצילה באיזה תחבולה, לכך גילתה לו האמת שידע כמה צער יגיע וכי טוב מותה מחיים, ועדיין חששה שלא יהיה זה בגדר כל המוסיף גורע, שלא יכנס זה לאזני המלך בחשבו שאחר זמן מועט תשכח הצער מרוב תענוגי בית המלך, לזה אמרה לו כי נמכרנו אני ועמי, כי באמת גם עלי יעבור הכוס, והבן.

(עסיס רמני)

 

[ז, ו] איש צר ואויב המן הרע הזה.

דכתיב (דברים כו, ו) וירעו אותנו המצרים, שהרעו אותנו, וכתבו המפרשים קרי ביה וירעו אותנו לשון ריעות, שנתחברו איתנו להתערב עמנו וממילא למדנו ממעשיהם. וז"ש (ברכות ק"ש דמעריב) האל הנפרע לנו כלומר על מה שהיה לו ליפרע לנו, נפרע מצרינו לאותן שנעשו צרות וריעים איתנו, מלשון צרתות, וכדאיתא ביבמות (ב.) אהא דט"ו נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן, ובגמרא (ג:) אין לי אלא היא צרתה מנין, תלמוד לומר (ויקרא יח, יח) לצרור ולא לצור, מכלל דלצור לשון צרה וחברתה. וז"ש אסתר על המן איש צר ואויב המן הרע הזה, שנעשה להם צרה וריע, ואל תקרי הרע אל הרֵע הזה הזה בצירי, להאכילם ולהשקותם מסעודת אחשוורוש, צר למטה ואויב למעלה לנפשם להחטיאם ולהשטינם.

(ייטב פנים, שפת הים כ"ו)

[ז, ו] ותאמר אסתר איש צא ואויב המן הרע הזה.

במס' מגילה (טז.) אמר רבי אלעזר, מלמד שהיתה מחווה כלפי אחשוורוש ובא מלאך וסטר ידה כלפי המן. ולכאורה הוא פלא מה רצתה אסתר בזה, הלא היא היתה מבקשת מאחשוורוש לבטל הגזירה מעל ישראל, ולמה בקשה לומר עליו כך. וי"ל על פי מה דאיתא במדרש (אסת"ר פ"י ס"ט) שאליהו זכור לטוב נדמה לחרבונה ואמר לו, אדוני המלך, גם הנה העץ אשר עשה המן וגו'. וידוע שסימן ביאת המשיח הוא ביאת אליהו זכור לטוב מקודם. והנה אז היתה באמת התנוצצות הגאולה, אלא שלא הגיע עדיין הזמן שתהיה בשלימות, ולפי זה י"ל שאסתר ראתה אז את אליהו הנביא וחשבה שבא לבשר על הגאולה שלימה, ולכן לא חששה עוד פן יכעוס עליה, כי כל הרשעה כולה כעשן תכלה, לכן היתה מחווה באצבע כלפי אחשוורוש, אבל המלאך בא וסטר ידה כלפי המן, רמז לא כי אליהו הנביא בא עכשיו רק להושיעם באותה צרה, ואכתי עבדי דאחשוורוש אנן ולא נשלם עוד קץ הגלות, ואסור לדחוק את השעה.

(רביה"ק זי"ע, תשי"ח)

[ז, י] ויתלו את המן על העץ.

פירשתי דברי המדרש אילו לא מת משה שפיר, עכשיו שמת משה לכן ויתלו את המן על העץ, ע"פ מה דא' בגמ' (חגיגה ה:) כי קא ניחא נפשיה דר' יהושע בן חנניה אמרו ליה רבנן מה תיהוי עלן מאפיקורסין, אמר להם אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם (ירמיה מט, ז), כי זה לעומת זה עשה אלקים וכשנחלש כח הקדושה ואין בנו כח להתגבר נגדם אזי גם חכמתם אבדה. וע"כ, כל זמן שמרע"ה קיים בעולם אין לירא מסטרא דעמלק, משא"כ כשנסתלק משה ואבדה עצה מבנים, לכן ויתלו את המן על העץ:

(רביה"ק זי"ע, פ' בשלח, ח"ג תכה)

... אחת המדינות שנפלו כשלל בפני מפלגה נאצית אנטישמית (בשנות הזעם בעת מלחמת העולם השני') היתה מדינת רומניה. הצורר 'אוקטביוו גאגא' ימ"ש, התמנה על ידי מלך רומניה לראש ממשלה, הוא היה תומך נלהב של מפלגת האנטישמים הנוצרית-לאומנית, שבראש עמד הצורר 'קוזא' ימ"ש, שערך פרעות ביהודי רומניה. מיד עם כניסתו לתפקיד, גזר ראש הממשלה האנטישמי גזירות רעות על היהודים, ובכך ביקש לנטרל אותם מפרנסותיהם ונכסיהם, אולם גזירתו היותר קשה היתה זו שקראה בריש גלי לערוך פוגרום ביהודים. ימי הטבח נקבעו מראש ליום א' וב' בחודש אדר שנת תרח"ץ.

חסידים מספרים שאותו רשע צורר 'גאגא' שהיה יליד כפר ע"י דעש, כתב מכתב לאדמו"ר רבי יעקב אלימלך פנעט אב"ד דעש, ובמכתבו השתחץ לאמור: "אני אגמור את מה שהמן התחיל...", הרבי מדעש שלח מיד טלגרמה לאדמו"ר מסטאמאר ומסר לו את תוכן המכתב, הרבי הגיב: "נראה כי סופו יהיה כסופו של המן הראשון..."

ואכן, נס גדול היה ליהודי רומניה, זמן קצר קודם ליום המיועד לעריכת הפוגרום, מינה המלך ממשלה צבאית שהדיחה את הצורר גאגא ואסרה את כל חברי הפלגת "צלב הברזל" בראשות קוזא, ומאוחר יותר נורו כולם כל ידי הצבא. הצורר גאגא לקה בשיתוק כללי, ובמשך שנה שלימה התענה ביסוריו עד שהתפגר – כן יאבדו כל אויבך ה'. כותב על כך רבינו בספרו "ויואל משה" פ' בא: והיה נס גדול מן השמים שניצלו אלפים ורבבות מגירוש והריגה רח"ל.

(תורות עובדות והנהגות מבית רבותינו)

פרק ח

[ח, א] ביום ההוא נתן המלך אחשוורוש לאסתר המלכה את בית המן צורר היהודים.

יש להבין מה היה צורך בזה, אם היה חסר למרדכי בית, היה הקב"ה יכול להשפיע לו עשירות והרווחה שיוכל לבנות משלו, ולמה סיבבו מן השמים שיכין רשע וצדיק ילבש ותגיע לידי מרדכי ביתו של המן דוקא.

אך י"ל דהנה מרדכי הצדיק העמיד תלמידים הרבה ולמד עמהם תורה, ומבואר במדרש (אסתר רבה ט ד) שישבו לפניו כ"ב אלף תינוקות של בית רבן, ואם כן היה צריך לבית גדול ומוכשר שיהיה לו מקום מספיק עבור צרכי התלמידים. והנה המן היה גדול ועשיר מאוד, וכמ"ש (אסתר ה, יא) ויספר להם המן את כבוד עשרו וגו', ובוודאי גם להמן היו תלמידים על רשעות, והוא תיקן לעצמו בית ארמון נפלא גדול ורחבת ידים ברוב פאר והדר עם כל מיני מותרות שונות, אשר אלמלי היה ניתן למרדכי עשירות היה עושה בו כמה דברים טובים, אבל לא היה מפזר ממונו לצורך בית יקר ומפואר כזה, כי החרד ליבו לדבר ה' אין לו השגה כלל על 'לוקסו"ס' כאלה, ולכן נסתבב מן השמים שתנתן לו למרדכי דווקא בית המן, ובבית גדול ורחב ידים כזה היה לו למרדכי מקום בהרחבה והספיק לו לכל באי ביתו לשמוע לקח מפיו.

(דברי יואל, תשכ"ז)

[ח, א] ביום ההוא נתן המלך אחשוורוש לאסתר המלכה את בית המן צורר היהודים.

לכאורה לאיזה צורך נתן לה את בית המן לעת כזאת, וי"ל על פי דברי כק"ד זללה"ה כי בית המן היתה בנויה רחבת ידים, ונתן המלך את בית המן כדי שיעשו שמה תלמוד תורה. ויש להוסיף בדרך צחות, על פי המבואר במדרש (תנחומא נח ס"ג) שבשעת מתן תורה לא קבלו ישראל מאהבה רק תורה שבכתב, ועל תורה שבעל פה הוצרכו לכפיה, ובימי מרדכי ואסתר קבלו גם תורה שבעל פה מאהבה. והנה בעת שקבלו רק תורה שבכתב לא היו צריכים לכל כך בנינים לחדרים וישיבות, כי בשתים או שלשה שנים היו גומרים כל התורה שבכתב, אבל אחר שקבלו התורה שבעל פה, היו צריכים להרבה בנינים כדי ללמוד גמרא תוס' ופוסקים ושו"ע וכו', והתורה רחבה מני ים, והיו צריכים לבנינים הרבה לחדרים ותלמוד תורה, ולזה נתן המלך את בית המן לאסתר, שאז היה צריך לבית גדול לתלמוד תורה.

(ברך משה, תש"ן)

[ח, ב] ותשם אסתר את מרדכי על בית המן.

יש להפליא האיך יכול מרדכי הצדיק לישב בבית רשע עריץ כהמן, הלא ידוע מפי ספרים וסופרים דכח הפועל בנפעל, ומקום שאירע בו דבר רע אינו מסוגל לטוב.

וי"ל על פי דברי האגרא דכלה (פ' שופטים) בענין מתנת ארץ ישראל, שנתן השי"ת לבני ישראל ארצות הגוים וממונם ורכושם, דלכאורה כיון דכח הפועל בנפעל הרי טמון וברכוש ההוא מדותיהן הרעות של הגוים, ואם כן יש לחוש דכאשר יהנו ישראל ממנו יקנו קנין רע בנפשם לעשות כמעשיהם, אבל לא כן הוא בנידון דידן, כי ישראל יורשים ירושה ונתינה מאת השי"ת, והשי"ת הוא הבעלים של הרכוש, עכ"ד. וכמו כן כאן, כיון שאסתר לא השתדלה כלום להשיג את בית המן, וניתן אליה בדרך נס מן השמים, נתבטל הפועל של המן, שהקב"ה הוא הנותן והוא הבעלים, ושפיר ישב מרדכי בבית המן.

(רביה"ק זי"ע, תשכ"ז)

[ח, ג] הנה בית המן נתתי לאסתר.

באותן השנים שכנה הישיבה הגדולה בכמה מקומות עראי הלוך ונסוע, נעה ונדה ממקום למקום, בראשונה התאכסנה הישיבה בבנין הגדול 500-554 בעדפאד עווענייו, אבל במשך השנים התרושש הבנין מאוד, והיתה סכנה לשהות בו, ולכן האיצו השלטונות לצאת מאותו הבנין, וכמה פעמים גם סגרו את בניני הישיבה על מנעול ובריח, באותן ימים הלכנו לחפש בנינים מתאימים עבור הישיבה, ולא עלה בידינו, וזה נמשך זמן רב, גולה אחר גולה גלתה המתיבתא הקדושה.

כל הזמן היה רבינו מודאג מאוד שעדיין לא נמצא בנין מתאים עבור הישיבה, בסעודת פורים כטוב לב המלך ביין, אמר רבינו בתוך הדברי תורה לבאר הפסוק (אסתר ח, ג) "הנה בית המן נתתי לאסתר", ודייק רבינו מדוע התגלגלו הדברים משמים באופן כזה שבית המן ינתן לאסתר, הלא הקב"ה היה יכול לתת למרדכי ולאסתר את הכספים הנחוצים וכל המצטרך שמרדכי יוכל לבנות לעצמו בית משלו, ולא היה צורך למסור לו את בית המן, ואמר רבינו בדרך צחות, אם היה הקב"ה מזמין למרדכי הצדיק האמצעים שיוכל לבנות בית לעצמו, הרי היה מרדכי בונה בית קטן לפי השגותיו הקטנות, כדרך הענוים והצדיקים המסתפקים במועט, ואין להם תאוה ואפילו השגה לבנינים גדולים וארמונים מפוארים, לכן סיבבו משמים שבית המן ינתן למרדכי, ובית המן בודאי היה בנין וארמון מפואר, ואותו הבנין הגדול נמסר למרדכי הצדיק.

ומענין לענין באותו ענין: בש"ק אחר קריאת התורה, יצא רבינו לחדר הפרטי שלו, וקרא אותי (הרה"ח ר' סענדר דייטש ז"ל) להיוודע מה נעשה עם בנין עבור הישיבה, עניתי ואמרתי שעדיין אין לנו מקום מוכשר, והתאנח הרבי ואמר, הלא רוצים שאסע בשבוע זו למיאמי, ולא אוכל לנסוע טרם יש איזו תקוה טובה על מקום מתאים לישיבה, נענה הרה"ח ר' יוסף אשכנזי (שליט"א)[ע"ה] ואמר: אם רבינו ימתין עד שיהיה בנין עבור הישיבה, נראה שרבינו לא יסע בחורף זה למיאמי...

על זה סיפר רבינו בדרך צחות: פעם אחת נסעה חבורה של בעלי בתים וחסידים אל הרה"ח ר' אייזיק'ל מזידיטשויב זלה"ה, ביניהם היה איש אחד שלא התנהג בדרך הישר והרצוי, נכנסו החסידים אל הרה"ק מזידיטשויב וסיפרו לו על מעשיו של האיש ההוא, ובקשו את רבם שיעורר אותו לתשובה. הרה"ק מזידיטשויב קרא לפניו את האיש ההוא, והתחיל להוכיחו על פניו בדברים קשים כגידים, ואמר לו, אין אני יכול לגשת להתפלל עד שתשוב בתשובה!, נענה האיש ההוא: חוששני שהרבי יעבור על זמן תפלה!..., והי' בזה רמז, כתשובה לדברי ר' יוסף: כי אם ימתין רבינו עד שימצא בנין מתאים עבור הישיבה עוד בחורף הזה, מסתבר שלא יוכל לנסוע לפוש למיאמי...

(בוצינא קדישא (ח"ב עמ' נד-שכה))

[ח, ו] איככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי.

והנה אסתר הצדקת אם כי ידעה דאף אם ח"ו יצא הקצף מאת המלך עם בנ"י אותה לא תאונה כל רעה, בכ"ז אמרה כי נמכרנו אני ועמי דכללה גם נפשה באותה צרה. ר"ל כי זה הוא ממדת איש ישראלי להשתתף בצרת חברו מסיבת אחדותם ואהבתם זה לזה, כמו שירגיש אדם בצער אבר אחד ממנו לכל גופו כידוע. וע"ז ביארה ואמרה, דע"כ צריכים אנו לומר כך דמדות אחדות הוא כל קיום ומצב עם ישראל ותורתם דעי"ז יכולים לקיים כל תרי"ג מצות ובשביל זה רחוק מהפסד וקרוב יותר לשכר ושפיר נברא האדם וטוב לו משלא נברא אבל בהעדר מדת האחדות אז אכתי קשה דקרוב יותר להפסד א"כ טוב לו שלא נברא משנברא וזה שאמרה ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדת"י דייקא, הכוונה דא"כ כל תועלת הבריאה ומה שנולדה בעולם הוא נפסד ונאבד ח"ו, כיון דע"י דהלאוין מרובם הוא קרוב להפסד ואז טוב לו שלא נברא משנברא, א"כ אך בשביל מדת האחדות טוב לו לאדם שנברא וממילא איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי אף אם לא יעשו לה רעה הלא תדאב נפשה בשביל עמה.

(קדושת יו"ט)

 [ח, ז] הנה בית המן נתתי לאסתר.

רביה"ק זי"ע אמר במשתה היין ביאור הפסוק 'הנה בית המן נתתי לאסתר'. הלא הקב"ה היה יכול לתת למרדכי ולאסתר את ההצטרכויות והממון הנחוצים שיוכל מרדכי לבנות בית משלו, ולא יהיה צורך למסור לו את בית המן. אלא י"ל בדרך צחות, דאם היה הקב"ה מזמין למרדכי הצדיק האמצעים שיוכל לבנות בית לעצמו, היה בונה בית קטן ומסתפק במועט לפי השגותיו כדרך הענוים והצדיקים שאין להם תאוה והשגות לבנינים גדולים וארמונים מפוארים, לכן סיבבו משמים שבית המן ינתן למרדכי, ובית המן בוודאי היה בנין גדול וארמון מפואר, והוא אשר נמסר למרדכי הצדיק.

(בוצינא קדישא)

[ח, ט] ויקראו סופרי המלך בעת ההיא בחדש השלישי הוא חדש סיון בשלושה ועשרים בו ויכתב ככל אשר ציוה מרדכי עת היהודים.

תמוה על מרדכי מה ראה ששהה כל כך ישועת ישראל, כי בפסח נתלה המן, והוא כתב ספרים להשיב מחשבת המן הצורר בכ"ג בסיון, איך התמהמה כל כך. והנראה לי בזה, כי ידעו דכל המזלות הם נגד ישראל וכן שריהם, ובפרט שהיה אז ישראל על פי המזלות בשפל תחתית והעמלקים ברום המעלות כמבואר ביערות דבש (ח"א דרוש ב), אבל השי"ת ברוב רחמיו שידד הכל כנודע. והנה ידוע דקי"ל (בבא מציעא קו:) בתלתא זימנא הוי חזקה, וידוע דחודש החמה הוא למ"ד יום, וי"ב מזלות משמשים בשנה לכל חדש מזל אחד. והנה קי"ל (ראש השנה יב:) דתבואה וזיתים שמעשר שלהם דאורייתא דהיינו דגן תירוש ויצהר, משיביאו שליש היא עונתן, עי"ש. וידוע (ראש השנה ז.) דבישול התבואה הוא מהחמה, אם כן מזה נראה דטבע השמש דשליש פעולתו הוי ככל הפעולה, אם כן לפי זה עשרה ימים שהם שליש הוי ככולו. לכך המתין ע' ימים שיתחזקו ג' מזלות בטובת ישראל, כי השינוי לטובה התחיל תיכף אחר איגרת המן.

(ישמח משה, ויחי)

[ח, ט] משתה ושמחה.

ויחל נח איש האדמה ויטע כרם (בראשית ט, כ). יש לרמז על פי מה דאיתא בספה"ק הטעם למה לא קבעו פורים יו"ט להיות אסור במלאכה, כי המועדים האסורים במלאכה משפיעים בעיקר דברים רוחניים, ולכן לא אסרו פורים במלאכה, כדי שיוכל להשפיע גם דברים גשמיים. וזה שאמר ויחל נח, היינו שעשה יום המנוחה היום טוב בדרך חולין, איש האדמה, כדי שיוכלו להשפיע דברים ארציים וגשמיים וברכת הדיוט, ואיזה חג הוא זה, לזה אמר ויטע כרם, היינו אותו חג ששותין בו יין דהיינו פורים ששותין ומשתכרין בו, שביום הזה מסוגל להמשיך גם השפעת דברים גשמיים.

(רביה"ק זיע"א, תרצ"ו)

[ח, טו] ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות.

מרדכי יצא מלפני המלך וגו' במסכת מגילה (טז:) לכולם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימין נתן חמש חליפות, אפשר דבר שנצטער אותו צדיק יכשל בו, דאמר רבא בר מחסיא אמר רב בשביל משקל ב' סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים, א"ר בנימין בר יפת רמז לו שעתיד בן לצאת ממנו, שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות. ולכאורה עדיין אינו מיושב הקושיא דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו, דהרי מה שרמז לו שעתיד מרדכי לצאת ממנו לא יספיק, דאולי לא יבינו רמז הנבואה ולא יסור הקנאה מלבם, והדרא קושיא לדוכתא איך גרם קנאה בין האחים, אלא בע"כ שהכיר יוסף בהם שהבינו הרמוז במעשיו. וע"כ לא היה מקום לקנאה בין האחים כיון שעשה בזה רמז לדורות ישראל, והאמת הוא שכל מעשה יוסף היה לפועל דמיוני על דורות העתידים, ובזה המשיך הדבר להיות יוצא מכח אל הפועל וכמו שהסביר הרמב"ן ז"ל (פ' לך) שכל מעשה האבות הקדושים היה על זה דרך עיי"ש.

ובזה נ"ל ליישב קושיית המפרשים בגמרא (שבת קלט.) מיום שפירש יוסף מאחיו לא טעם טעם יין דכתיב (בראשית מט, כו) ולקדקד נזיר אחיו, ריב"ח אומר אף הם לא טעמו טעם יין דכתיב וישתו וישכרו עמו, מכלל דעד האידנא לא, והק' המהרש"א והמפרשים ז"ל דדלמא יוסף שהכירם שהם אחיו ניחא שהותר לו הנדר, אבל הם שלא ידעו עדיין שהוא יוסף, איך הותר היום נדרם עיי"ש, ולדרכינו י"ל דהנה כתוב שם (בראשית מג, לד) ותרב משאת בנימין ממשאת כולם חמש ידות וישתו וישכרו עמו, ולפי מה שדרשו בגמרא הנ"ל שיוסף נתן לו חמש חליפות שמלות לרמוז על מרדכי שיצא בחמש לבושי מלכות, ועשה בזה פועל דמיוני להמשיך כח הנס של פורים, נצתא שאותה הסעודה הי' בחינת פועל דמיוני כסעודת פורים, ובסעודת פורים ארז"ל (מגילה ז:) מיחיי אינש לבסומי בפוריא וכו', ע"כ על אותו היום לא חל נדרן כיון שיש חיוב שתי' בסעודת פורים, ומהאי טעמא וישתו וישכרו עמו.

(רביה"ק זי"ע, ויגש)

[ח, טו] ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן והעיר שושן צהלה ושמחה.

יש להבין למה נתן לו חמישה בגדים דווקא, ולא במקרה הוא. וי"ל כי המספר של שלש יש בו כח לבטל את הרשעים, וע"ד דמצינו במנחות (סה.) שלש פעמים על כל דבר ודבר מפני הבייתוסים, עי"ש. חזינן שללחום נגד רשעים הוא במספר שלש דוקא. ובכן, כדי שיוכל הצדיק להתגבר על הרשע ולהפילו, צריך שיהיה ג' פעמים חזק ממנו. ועכשיו בואו חשבון, הנה 'המן' עולה צ"ה, וג' פעמים צ"ה עולה רפ"ה. ואם תצרף חמשה אותיות של 'מרדכי' עם הכולל, יהיה מספר ר"פ, והנה חסר עוד חמשה לבטל את המן, ולכן יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, חמשה בגדים דווקא, להשלים מנין רפ"ה שעולה לג' פעמים כמספרו של המן, וזה היה יכול להכריתו לגמרי. ולכן אז דייקא והעיר שושן צהלה ושמחה, כי בזה זכו להכניע את כח הטומאה לגמרי.

(ברך משה, תשמ"ח)

[ח, טז] ליהודים היתה אורה ושמחה וששון.

ודרשו רז"ל (מגילה טז:) אורה זו תורה, שנאמר (משלי ו, כד) ותורה אור, וששון זו מילה שנאמר (תהילים קיט, קסב) שש אנוכי על אמרתך. על פי שנתבאר בספר החינוך להרא"ה (פ' לך) כי שורש מצוה זו הוא, לרמז, כמו שתשלום צורת גופו הוא על ידי פעולת אדם, ככה תשלום צורתו הנפשית הוא על ידי מעשה האדם ופעולותיו הטובים, עכ"ד. ולפי זה מבואר דשורש מצוה זו לרמז על חופשיות הבחירה שיש לאדם, מה שאין בכל הנבראים. והנה ידוע, דאם משתמש בבחירתו לטוב לקיים התורה, הוא נתעלה על כל בבחירתו, אבל עם הבחירה לרוע ח"ו הוא ירוד מכל על ידי הבחירה, ויותר טוב היה לו שלא היה לו בחירה, והיינו 'ליהודים היתה אורה' זו תורה, שמקיימין התורה, אז 'וששון' זה מילה המורה על הבחירה חופשית, כי נגילה ונשמחה בו כי בה אנו מתעלים, אבל כשאין מקיימין התורה אז אין ששון כנ"ל.

(ישמח משה, עסיס רמני)

[ח, טז] ליהודים היתה אורה ושמחה.

על פי מה שכתב הזוהר (משפטים צו:) בשעתא דנפקת [נשמתא] חתים לה בחד גושפנקא לבוש יקר דיליה, ומאן איהו שמא קדישא דאקרי אלוה, כדין איהי נטירא דלא אתמסרת אלא לישראל בלחוד, דכתיב (איוב כט, ב) כימי אלוה ישמרני, עכ"ל. ואפשר דהיינו דכתיב (אסתר ח, טז) ליהודים היתה אורה, זו תורה (מגילה טז:), כל דרך מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל (תהילים קמז, יט), ושמחה זו יום טוב, שקביעתו ביד היהודים הן הבית דין הסמוכים, כדכתיב (ויקרא כג, ב) אשר תקראו אתם, ואיתא במדרש (שמות רבה פט"ו ב) לאל גומר עלי (תהילים נז, ג), אימתי ראש השנה בשעה שישראל קובעין. והטעם וששון זה מילה, כי היהודים הם נימולים לכן יש להם השראת שכינה, וה' עמהם על כן הלכה כמותם, כדמצינו באברהם אחר שנימול כתיב (בראשית יח, א) וירא אליו ה' וגו' והוא יושב, ואמר לו הקב"ה אתה סימן לבניך שהם יושבים בדין ואני נצב עמהם שנאמר אלוקים נצב, והיינו בזכות מילה ובזכות מצות תפילין, והיינו ויקר אלו תפילין שנאמר (דברים כח, י) וראו על עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך דייקא. גם יש לומר ויקר מרמז ללבוש 'יקר' שכתב הזוהר שהוא שם אלוה. ראשי תיבות ל'יהודים ה'יתה א'ורה ו'שמחה, בהיפוך אתוון השם אלו"ה.

(ייטב לב, משפטים)

[ח, טז] ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר

אורה זו תורה (מגילה טז:). אף דמקמי הכי הוי, לזה אמר 'ששון ושמחה' מצורף לו, ולא כמו מקודם שהיה רק באונס מפחד כפיית ההר, והיינו דהדר קבלוה בימי אחשורוש (שבת פ"ח ע"א), וזה פי' יקר.

(דברי יואל)

אמר רב יהודה, אורה - זו תורה, וכן הוא אומר (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור. שמחה - זה יום טוב, וכן הוא אומר (דברים ט"ז, יד) ושמחת בחגך, ששון זו מילה, וכן הוא אומר (תהלים קי"ט, קסב) שש אנכי על אמרתך.

נראה לפרש כי מילה הוא מצוה כשאר מצות, ומה הששון בו יותר. אך הלא ידוע הפלוגתא בשבת (נ"ה ע"א ע"ב) אם יש מיתה בלא חטא, או לא. ונ"ל דאלו ואלו דברי אלקים חיים דקודם שנתנה התורה היה מיתה בלא חטא, מעטיו של נחש. אבל משנתנה התורה ופסקה זוהמתן, וניתן ע"ד חירות ממלאך המות (שמות רבה פמ"א), אין מיתה בלא חטא, רק בשעת העגל חזרו, ויש מיתה בלא חטא עד זמן מרדכי ואסתר שהיה קבלת התורה מחדש, קבלה ברצון, והוי כמו בשעת קבלת התורה, חירות ממלאך המות, ומאז אין מיתה בלא חטא.

והנה לכאורה אף אם פסקה זוהמתן, מכל מקום קומץ עפר גזולה בידו, וצריך לקיים כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג'), כדאיתא במדרש רבה (פ"כ י') על פסוק כי עפר אתה כו'. [וז"ל המדרש, עד שובך אל האדמה כי ממנה וגו' אמר לו קומץ עפר של אדמה שנבראת ממנו לא גזול בידך, כי עפר אתה ואל עפר תשוב. ופי' מהרז"ו הרי בראתי אותך מן האדמה שמתקן אותה לעבדה ולשמרה ואתה קלקלת אותה וכמ"ש ארורה האדמה בעבורך, אם כן גזולה היא בידך, וזהו עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת, וכמ"ש והשיב את הגזלה אשר גזל (ויקרא ה')]. אך הלא איתא בספר צנצנת מנחם (בסימן ג"ל) דכל דורותיו של אדם הראשון אין בהם רק מעט מזער מאותה טיפה ש"ז שנבראו הימנו, על כן ציוה הקב"ה את ישראל שימולו את עצמם וישליכו את ערלתם לכסות באדמה, ובזה יוצאים ידי חובתם שהחזירו מעט עפר גזולה שבידם, עכ"ד עיי"ש.

והנה לפי זה קודם שפסקה הזוהמא, והמיתה היה בהכרח, אם כן המילה לא היה מועיל כלל, ואין בהם ששון יותר מכל מצות, אבל כשפסקה הזוהמא, אם כן המילה מועיל שיבולע המות ויצאו ידי חובתם בהחזירם מעט עפר גזולה שבידם בהשלכת ערלה לעפר, ואין מיתה בלא חטא, או בחטא עצמו, או בחטא הדור, והוי ששון. והיינו ליהודים היתה אורה, אורה זו תורה, דהיינו שקבלוה מחדש ברצון ופסקה גם כן זוהמתן כמו בשעת מתן תורה וכהנ"ל, על כן וששון זה מילה, והועיל שפיר כנ"ל. (עסיס רמני )

ולפי זה מבואר, דשורש מצוה זו לרמז על חפשיות הבחירה שיש לאדם מה שאין בכל הנבראים. והנה ידוע דאם משתמש בבחירתו לטוב לקיים התורה, הוא נתעלה על כל בבחירתו, אבל אם הבחירה לרוע ח"ו, הוא ירוד מכל על ידי הבחירה, ויותר טוב היה לו שלא היה לו בחירה, והיינו ליהודים היתה אורה זו תורה, שמקיימין התורה, אז וששון זה מילה המורה על הבחירה חפשית, כי נגילה ונשמחה בו כי בזה אנו מתעלים, אבל כשאין מקיימין התורה, אז אין ששון כנ"ל. (עסיס רמני)

אורה זו תורה. ויקר אלו תפלין. על פי מ"ש הרב מבארדיטשוב (קדושת לוי פ' בא עה"פ ואמרתם זבח פסח) הטעם שאנו קורין חג הפסח, ובתוה"ק נאמר חג המצות, ותורף דבריו על פי דברי הגמרא (ברכות ו' ע"א) תפילין של הקב"ה מאי כתיב בהו, מי כעמך ישראל גוי אחד, פי' דהקב"ה משבח לישראל, וישראל משבחו למרייהו, והנה השם פסח, מורה על שפסח על בתי בני ישראל, והוא שבח של המקום, ומצות, מורה על שלא התמהמהו, והוא שבח לישראל, ועל כן בתוה"ק כתיב חג המצות, שבח של ישראל, ואנו אומרים חג הפסח, שבח של הקב"ה, עד כאן דבריו ודפח"ח.

ועפי"ז נ"ל לפרש ליהודים היתה אורה זו תורה, וששון ושמחה ויקר אלו תפלין, נ"ל דבכל שנה הוא שמחה למטה ושמחה למעלה, למטה, בחסד השית שבחא דקב"ה, ולמעלה, בשבחייהו דישראל שקבלו את התורה מרצונם, והיינו ומרדכי יצא וגו', דהוא גדולת ישראל, ליהודים היתה אורה זו תורה, שקבלו את התורה מרצונם, על כן, ושמחה למעלה, וששון למטה, ויקר אלו תפלין ממש, למעלה, וששון למטה, ויקר אלו תפלין ממש, למעלה, בשבחיהו, ולמטה, בשבחא דקב"ה.

(יש"מ בא)

[שם] ששון זו מילה. נ"ל על פי דששון, זה שמחה לפי שעה, כמו דאשכח מציאה [כמבואר בגמרא (ברכות ס' ע"א) דהוא טובה מעין הרעה, אף דרעה היא לדידיה, דאי שמע בה מלכא שקיל לה מיניה, השתא מיהא טובה היא], וכמו שפירשתי (תפלה למשה) בפסוק (תהלים קי"ט) שש אנכי וגו'. ועל כן דרשו וששון זו מילה [דמי יודע אם יהיה צדיק או רשע, השתא מיהא צדיק].

(יש"מ וירא)

[ח, טז] ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר.

ויקר אלו תפלין. כי בגזירתו להשמיד רצה לפסול תפילין דמרי עלמא [דכתיב בהו ומי כעמך ישראל גוי אחד, (ברכות ו' ע"א)], אבל כיון שנתבטל הגזרה, נתכשרו התפילין, כן נראה לי. אחר כך שמעתי משמיה דצדיק אחד כוותי.

(עסיס רמני)

 [ח, טז] ליהודים היתה אורה.

היינו אור הגנוז אור הפנים, והבן זה.

(ייטב פנים, שקלים כ"ב)

[ח, טז] ליהודים היתה אורה.

ליהודים היתה אורה זו תורה. ר"ל דנקראת תורתם אחר שעמלו בו, אז וששון כי מותר לשמוח.

(עסיס רמני)

[ח, טז] ליהודים היתה אורה.

ליהודים היתה אורה זו תורה, וששון וגו'. ולא מחמת יראה ופחד, רק באהבה ושמחה וששון, והיינו דהדר קבלוה בימי אחשורוש, וזה פירוש יקר.

(עסיס רמני)

[ח, טז] אורה ושמחה וששון ויקר.

ודרשו (מגילה טז:) אורה זו תורה, כלומר שהיה בבחינת אור הדוחה לחשך של יצר הרע העומד בקרבם. אחר כך 'ושמחה', כי אז בימי אחשוורוש נחו מאויביהם והרוג בשונאיהם הפנימיים, ממילא היה להם 'שמחה', זה יום טוב, שהיה כולו טוב ולא רע בקרבם. 'וששון' זה מילה, מילת בשר ומילת ערלת הלב, וכדאיתא בילקוט פרשת שמיני (רמז תקכא( זה הדבר אשר צוה ה' תעשו (ויקרא ט, ו), אין זה הדבר אלא מילה, שנאמר (יהושע ה, ד) וזה הדבר אשר מל יהושע, אמר הקב"ה אותו יצר הרע תעבירו מלבבכם שנאמר (דברים י, טז) ומלתם את ערלת לבבכם, עיין שם. ויקר אלו תפילין שנאמר (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם הוי"ה נקרא עליך, כי יבא טוב ויקבל טוב מטוב שנאמר (תהלים קמה, ט) טוב ה' לכל, והבן.

(ייטב פנים, קול מגילה)

[ח, טז] אורה ושמחה וששון ויקר.

אורה, ודרשו רז"ל (מגילה טז:) זו תורה, וששון ושמחה ויקר, ודרשו ויקר אלו תפילין. נ"ל על פי דברי הגמרא (ברכות ו.) תפילין של הקב"ה מאי כתיב בהו, מי כעמך ישראל גוי אחד (דברי הימים-א יז, כא), פי' דהקב"ה משבח לישראל וישראל משבחי למרייהו. ובכל שנה הוא שמחה למטה ושמחה למעלה. למטה בחסד השי"ת שבחא דקב"ה, ולמעלה בשבחייהו דישראל שקבלו את התורה מרצונם. והיינו 'ליהודים היתה אורה זו תורה', שקבלו התורה מרצונם, על כן ושמחה למעלה וששון למטה, 'ויקר' אלו תפילין ממש, למעלה בשבחייהו דישראל ולמטה בשבחא דקב"ה.

(ישמח משה, בא)

[ח, טז] אורה ושמחה וששון ויקר.

ויקר, אלו תפילין (מגילה טז:). כי בגזירתו להשמיד רצה לפסול תפילין דמרי עלמא [דכתיב בהו (דברי הימים-א יז, כא) מי כעמך ישראל גוי אחד (ברכות ו.)], אבל כיון שנתבטל הגזירה נתכשרו התפילין.

(ישמח משה, עסיס רמני)

[ח, יז] ורבים מעמי הארץ מתיהדים.

באמת צריכים גם אנו בעצמינו להיות מתיהדים, והיינו להיות יהודים כמו שצריך להיות, שנהיה בבחינת איש יהודי דהיינו כופר בעבודה זרה (מגילה יג.), הבורא ית' יעזור לנו שנהיה כן.

(רביה"ק זי"ע, תשכ"ה)

[ח, יז] כי נפל פחד היהודים עליהם.

ר"ל פחד שפחדו היהודים מאת הבורא ית' נפל עליהם.

(ייטב פנים, שקלים י"ז)

[ח, יז] ורבים מעמי הארץ מתייהדים כי נפל פחד היהודים עליהם.

ותמוה לכאורה דהלא אין מקבלין גרים כאלו שנתגיירו רק מחמת פחד, וכענין שאמרו בכותים (קידושין עה:) גרי אריות הן ואינן גרי אמת. ויבואר על פי מה שכתב בתולדות יעקב יוסף (פ' קדושים) על דרשת חז"ל (ברכות לג:) אין, לגבי משה יראה מילתא זוטרתא היא, היינו אותו הדור שהיו לגבי משה רבינו, אצלם היתה היראה מילתא זוטרתא, כי משה רבינו השפיע יראת שמים לכל סביביו, וכל אותו הדור שהיו אצלו בנקל היה להם לאחוז ביראת ה' כל הימים, עכ"ד. ובכן י"ל שאין הכוונה שנתגיירו הגויים מחמת פחד היהודים, אלא שגודל יראת שמים אשר היה ליהודים נשפע על כל סביבותיהם, ועל ידי זה נתלבשו רבים מעמי הארץ ביראת ה' ונתעוררו להתקרב תחת כנפי השכינה באמת ובלבב שלם. וזה שאמר ורבים מעמי הארץ מתיהדים, בגירות של אמת, והטעם כי נפל פחד היהודים עליהם, היינו שנפל ונשפע עליהם מפחד ויראת ה' אשר היה ליהודים.

(ברך משה, שופטים)

פרק ט

[ט, א] ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם.

תיבת 'הוא' שפת יתר. והנ"ל בזה על פי (זוהר וישלח קעד:) דמדת הדין אינו חוזר בריקניא, דשורש מדת הנקמה הוא רק ליתן מקום למידת הדין לחול, דאינו חוזר בריקניא ולא היו ניצולים. ועל פי זה מבואר ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם, ונהפוך ר"ל דצריך להפך, דמדת הדין אינו חוזר בריקניא, 'הוא' הגורם והסבה אשר ישלטו היהודים כו', דבלא זה אינם ניצולים, והבן.

(ישמח משה, עסיס רמני)

[ט, א] ונהפוך הוא.

נ"ל כי פירוש 'אתה' נוכח ונגלה, ו'הוא' נסתר, דבעת שמראה מלכותו הוא 'אתה', וההיפך בהיפך. והנה כתיב (שמות יז, טז) כי יד על כס י"ה [ופירש"י נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק], וידוע מה שפירש זקני מהרש"א (מנחות פז.) כי בחר ה' בציון אוה למושב לו (תהילים קלב, יג), [שאז יהיה שמו שלם וכסאו שלם וישובו אותיות אוה למקומם]. והנה כאשר הושב האותיות על כנו כסדר מלמטה למעלה, אז 'אוה' למושב לו 'אוה' לשכון באהלו, והיינו ונהפוך 'הוא' ונעשה ממנו 'אוה' ונתגלה הישועה, זה היסוד אשר ישלטו היהודים כו'.

(ישמח משה, עסיס רמני)

(ט, א) ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם.

יש לומר על דרך צחות על פי מה ששמעתי לפרש בשם רביה"ק זי"ע על הפסוק (תהילים קכ, ז) אני שלום וכי אדבר המה למלחמה, דהנה מי שמקנא קנאת ד' צבאות באמת, הוא אינו מפחד לומר האמת, ולוחם מלחמת ד' בעוז, ואומר דברים ברורים מבלי שיוכלו לטעות ולטשטש את דבריו ולפרשו באופן אחר, אבל מי שהוא מבקש שלום ואין בידו העוז לצאת וללחום מלחמתה של תורה בלי פחד, הוא מדבר בלשון המשתמע לתרי אנפין, וכל אחד יפרש דבריו כפי שירצה. והנה חז"ל אמרו (ר"ה ג.) דתיבת "כי" משמש בארבע לשונות, אי, דילמא, אלא, דהא. וז"ש "אני שלום", אם מבקש שלום, אז "וכי אדבר", הוא מדבר בלשון שמשתמע לכמה לשונות, וכל אחד יוכל לפרשו כמו שירצה, ועושה נחת רוח ליוצרו וליצרו, "המה למלחמה", אבל איש מלחמה מדבר בלשון המה, שבאיזה דרך ואופן שתהפוך תיבה זו ישאר תמיד תיבת המה, עכת"ד. וזהו שאמר "אשר ישלטו היהודים המה", אם ישלטו בני ישראל בעצמם ולא יפחדו משום איש, וישמיעו דבר ד' ברמה, בבחינת "המה", אז יזכו לשלוט גם "בשונאיהם".

(שמן ראש)

[ט, א] ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם.

שמעתי מפי מוזללה"ה [הישמח משה] ונהפוך 'הוא', כשיתהפך אותיות 'הוא' לבחינת 'אוה' למושב לו, אז אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, עכ"ד. ואפשר שלזה רומז הראשי תיבות של א'שר י'שלטו ה'יהודים ה'מה לשם אהי"ה (פרע"ח שער הפורים פ"ו), על דרך כה תאמר לבני ישראל אהיה (שמות ג, יד), על שם העתיד להיות.

(ייטב לב, נח)

[ט, א] ונהפוך הוא.

ירמוז כי הקב"ה הקדים הרפואה למכה, כי אחר הדברים האלה שהרג את ושתי גדל את המן (מגילה יג:), הענין, כי אלמלא היתה ושתי חיה והסכימה לעצתו של המן ואחשוורוש שרצו בזה, כמאמרם (שם יד.) משל לבעל התל ובעל החריץ, לא היתה תקומה ח"ו, כי בית דין של שלשה בעצה אחת. וזה 'ונהפוך הוא', ראשי תיבות ה'מן ו'שתי א'חשוורוש, ועל ידי זה אשר ישלטו וגו'.

(ייטב לב, בשלח)

[ט, ג] וכל שרי המדינות וכו' מנשאים את היהודים כי נפל פחד מרדכי עליהם.

צריך ביאור, הא עיקר הפחד היתה מן הניסים ולא מן מרדכי, ולמה אמר כי נפל פחד מרדכי עליהם. אך העניין הוא כי ניסים אפשר להיות גם מצד הסט"א ח"ו ולא מצד הקדושה, ואינו ראיה שהם מהקב"ה, ולזה אמר הטעם שמנשאים את היהודים הוא מחמת כי נפל פחד מרדכי עליהם, שאז נתברר להם שהנסים היו בכוחו ומסטרא דקדושה.

(רביה"ק זי"ע, תשט"ו)

[ט, י] עשרת בני המן וגו' הרגו ובבזה לא שלחו את ידם.

להבין מה הנס בזה, על פי שדרשו רז"ל (שמו"ר פ"א סכ"ט) בפסוק (שמות ב, יב) ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ראה כי אין עתיד לצאת ממנו שיתגייר. ולכך באלו שהיה בהן ניצוצות הקדושה כדמצינו (גיטין נז:) מבני בניו של המן למדו תורה ברבים, שלא כלו זרעו לגמרי, לא נגעו בהם, שנשפע רוח הקודש על כל ישראל. והנה איתא בספרים (פרע"ח שער קרי"ש שהע"מ פי"א) על פסוק (קהלת ד, א) שבתי וראיתי את דמעת העשוקים, בתוך הטומאה. ועל פי זה מדוקדק מאוד הלשון ובביזה, במקום שיש ביזה, לא שלחו את ידם.

(ישמח משה, תולדות - ואתחנן)

[ט, יב] ומה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עוד ותעש.

נקדים לה דברי הזוהר (תרומה קלד.) על הפסוק (דברים ו, ד) שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, אחד לעילא בשית סיטרין, דכתיב שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, הא שית תיבין לקבל שית סיטרין, אחד לתתא בשית סיטרין, הה"ד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ה' אחד לעילא, ולתתא לא כתיב אחד, 'ועד' היא 'אחד' בחלופי אתוון, [כי אלף מתחלפת בוא"ו באותיות אהו"י, ח' בע' באותיות אחה"ע], ובגין דלא תשלוט עין הרע, אנן מתחלפין אתוון, דלא אמרן אחד באתגליא, ובזמנא דאתי דיתעבר עין הרע מעלמא כדין יתקרו אחד באתגליא, כד"א (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד באתגליא, ולא בלחישו, עכ"ל. ובזה פירשתי (דברים ד, לט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, [היינו שגם הארץ תמלא דעה, כי ה' הוא האלוקים, אז] אין עוד למפרע ועד, כלומר אז לא יתחלף 'אחד' לאותיות 'ועד', כי אם יהיה ה' 'אחד' ושמו 'אחד'. וזה ומה בקשתך 'עוד' ותעש, לשון תיקון, שיתוקן 'עוד' למפרע 'ועד', לאותיות אחד.

(ייטב פנים, אבני זכרון ז')

[ט, יג] ותאמר אסתר אם על המלך טוב ינתן גם מחר ליהודים לעשות כדת היום.

שמעתי בילדותי בשם הישיש הקדוש ר' מאניש זלל"ה מדראהביטש, שאמר שאסתר שאמרה ינתן גם מחר ליהודים לעשות כדת היום, היינו כי למעלה כתיב ביום י"ג (אסתר ח, יז) שמחה ומשתה ויום טוב, ועל זה אמרה 'אם על המלך טוב' הוא מלך מלכי המלכים, 'ינתן גם מחר ליהודים' וגו', היינו שיהא גם מחר יום טוב, והכוונה שיתקיים יום טוב שני של גלויות, ויאמר המלך להעשות כן, ומזה זכו ליום טוב ב', עד כאן. ואני מוסיף שזה שאמר לעשות כדת היום, היינו כדת של תיבת היום, שהוא יום ומלואו, הרי ב' ימים.

(ייטב פנים)

[ט, יג-יד] ותאמר אסתר ינתן גם מחר ליהודים וגו', לעשות כדת היום.

יש לרמז על פי מ"ש (שבת פח.) ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט, יז), מכאן מודעה רבה לאורייתא ואפילו הכי הדר קבלוה בימי אחשורוש ברצון. וז"ש, כמו שהיום קבלו היהודים התורה מרצון, כ"כ 'ינתן גם מחר ליהודים לעשות כדת היום' שקבלו התורה ברצון, והבן.

(ייטב פנים קול מגילה)

[ט, יג-יד] ותאמר אסתר ינתן גם מחר ליהודים וגו', לעשות כדת היום

יש לרמז עפ"י דכתיב (דברים ו, ו) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ופירשו חז"ל (פסיקתא זוטא ו', ו' והובא ברש"י שם) בכל יום יהי' בעיניך כחדשים כאלו היום ניתנה, וז"ש 'לעשות כדת' של 'היום' הנאמר בתורה שפירושו כחדשים.

(ייטב פנים קול מגילה)

[ט, יג-יד] ותאמר אסתר ינתן גם מחר ליהודים וגו' לעשות כדת היום ויאמר המלך להעשות כן.

ויל"ד באמרו להעשות הול"ל לעשות, דבודאי בידו של מלך לצוות בחוזק יד לעשות כן בהכרח. והנ"ל לרמוז בזה, דהנה איתא בגמ' (שבת פח.) ויתיצבו בתחתית ההר וכו' (שמות יט, יז) מכאן מודעה רבה לאורייתא ואפ"ה הדר וקבלוה בימי אחשורוש. גם זאת מבואר בסה"ק דכל היכא דכתיב במגילה מלך סתם כוונתו על מלכו של עולם כי על אחשורוש נאמר מלך אחשורוש ולא מלך סתם. והנה אסתר בקשה ממלכו של עולם שיעשה תמיד עמנו נסים ונפלאות שיעורר עי"ז את לבבנו לעבדו תמיד ברצון ובשמחה וז"ש ינתן גם מחר. ע"ד יש מחר שהוא לאחר זמן. ליהודים כדת היום היינו כדת של תורה של היום דכמו שקבלו היום את התורה ברצון ובשמחה יקבלו כל הימים כ"כ את התורה. כן פי' אאמו"ר זצוקללה"ה. ואני מוסיף שז"ש ויאמר המלך היינו מלכו של עולם להעשות כן היינו שאמר שיעשה להם סיוע לעבודתו אבל לא רצה לומר לעשות כן בדרך ציווי של מלכות בהכרח כי אז לא יהיה להם שום בחירה ואך שיסייע להם לעורר את לבבם לקבל התורה ברעותא ובחדותא דלבא והבן:

(קדושת יו"ט)

[ט, יג-יד] ותאמר אסתר ינתן גם מחר ליהודים וגו' לעשות כדת היום ויאמר המלך להעשות כן.

גם זאת מבואר בסה"ק (מגילה טו:) דכל היכא דכתיב במגילה מלך סתם כוונתו על מלכו של עולם, כי על אחשורוש נאמר מלך אחשורוש ולא מלך סתם. והנה אסתר בקשה ממלכו של עולם שיעשה תמיד עמנו נסים ונפלאות שיעורר עי"ז את לבבנו לעבדו תמיד ברצון ובשמחה וז"ש ינתן גם מחר. ע"ד יש מחר שהוא לאחר זמן. ליהודים, כדת היום היינו כדת של תורה של היום דכמו שקבלו היום את התורה ברצון ובשמחה יקבלו כל הימים כ"כ את התורה. כן פי' אאמו"ר זצוקללה"ה.

 (קדושת יו"ט)

[ט, טו] ובבזה לא שלחו את ידם.

כי אמרו חז"ל (קידושין פב.) ראית מימיך חיה ועוף כו' אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. ופירשו המפרשים, כי דומם צומח חי מדבר כל אחד מצפה לעלות למעלה ממדרגתו, ואם כן היה ראוי שהפרנסה תרדוף אחר האדם לתקנו ולהעלותו, אלא שהרעותי וכו' וקפחתי רגל הפרנסה, עד שאני צריך לחפש אחריה, עכ"ד. ואז הדר קבלוה בימי אחשוורוש (שבת פח.), לא הוצרכו לרדוף אחר שלל גוים. וזה שאמר ובבזה לא שלחו את ידם לבקשו, כי מאליו בא לידם.

(ייטב פנים, קול מגילה)

[ט, טז] והרוג בשונאיהם חמשה ושבעים אלף ובבזה לא שלחו את ידם.

י"ל בזה סיפור הנז', כי הנותן דעתו אל הביזה, לא ימלט שלא ינטה מן תכליתו, כי נעשה משוחד אל הרצון הזה, וכל מטרתו רק להשיג מן הביזה כל מה שאפשר, לזה אמר והרוג בשונאיהם חמשה ושבעים אלף, ואל תחשבו שלא כוונו אל המטרה להרוג הראויים להיהרג ולהניח הראויים להמלט, לזה אמר ובביזה לא שלחו את ידם, שלא נגעו כלל, ואם אין משוחדים אל הביזה אז מגיעים אל האמת.

(רביה"ק זי"ע, בשלח)

[ט, טז] ונוח מאויביהם.

כי מבחינת דין נעשה מספרו  נוח, רפא לישראל והרג בשונאיהם, והבן.

(ייטב פנים, קול מגילה)

[ט, יח] ונוח בחמשה עשר יום בו, ועשה אותו יום משתה ושמחה.

מעשה במשולח ירושלמי, שהביא בפורים דורון למרן זיע"א 'מגילת אסתר' על קלף, שנכתבה בירושלים המשולח הטעים לפני מרן זיע"א כי לא הרי מגילה זו כשאר מילות, ויש בזה מה שאין במגילות אחרות, המשולח גלל לפני מרן זיע"א את המגילה אשר הביא, והראה באמצע מה נשתנה מגילה זו משאר מגילות. השינוי היה בזה, כי העמוד של עשרת בנים המן לא היו האותיות גדולות כמו בכל המגילות, וגם לא תפסו את אורך כל העמוד כפי שנהוג, אלא העשרת בני המן התחילו בראש השיטה שבאמצע העמוד, ובאותיות רגילות. תמה מרן זיע"א, ואמר שלא ראה מעודו מגילה כזו, אף הוא שאל את המשולח מי כתב את המגילה, והשיב שהוא מכיר את הסופר הירושלמי מנקיי הדעת ומעדת הפרושים – מרן זיע"א שוב הסתכל בעמוד זה כמה רגעים והתפלא, מרן זיע"א הודה להמשלוח עבור המתנה, ופטר אותו בסכום כסף גדול כדרכו הקודש, ואמר בבדיחותא להמשולח אשר הביא את הדורון לאמר: "עס זעהט אויס אז איהר זענט נישט קיין משולח פון צפת, נאר א משולח פון ירושלים".

לא הבין המשולח את הכוונה, ואף לא הנוכחים הבינו את כוונתו, וכי מה ענין צפת לכאן? – אמר לו גיסי הרה"ח ר' ישראל אברהם קלאהק ז"ל לאותו משולח, התאמץ וכנס שנית לפני ולפנים, ושאל נא את הרבי מה פירוש דבריו הנזכר, הוא בוודאי יענה לך ברצון, כי ברמזים ידבר מרן זיע"א, וכל היוצא מפי קדשו ברור מללו, והם תמיד גלויים ומפורשים לכל. נכנס המשלוח הירושלמי וביקש את מרן זיע"א לפרש לו מה שאמר לו אתמול, שהוא איננו משולח מעיר צפת אלא מירושלים.

חייך רבינו ז"ל לעומתי ואמר לו, כוונתי היתה פשוטה, כי הבאת לי מגילה אשר שונה היא משאר המגילות, כיון שהמילים עשרת בני המן אינן באותיות גדולות, ןאף גם זאת שאין הן מתפשטות על פני כל העמוד כולו כפי הנהוג, למראה מגילה כזו שמעולם לא ראיתי כזאת, נזכרתי כי בילדותי ראיתי בספר 'נשמת אדם' (לבעל חיי אדם) בהלכות מגילה, שהוא חולק קשה על הגר"א, האומר דשיבוש הוא מה שנוהגין לכתוב (בני המן) באותיות גדולות ולמלאות כל העמוד, ואחרי שבעל 'נשמת אדם' מאריך מאד להביא ראיות לקיים את הנהוג בכל תפוצות ישראל לכתוב 'איש' בראש העמוד ו'עשרת' בסוף העמוד, לא נח דעתו של בעל 'נשמת אדם' עד שהגיע אליו משולח ארץ ישראל הדר בצפת, והעיד בפניו ששם המגילות כתובים עשרת בני המן בעמוד בפני עצמו כמנהגינו עיי"ש, משום כך – מסיים רבינו זיע"א בבדיחותא – כשראיתי שאתה הבאת לי מגילה זו, אמרתי לך, כי נראה שאתה משולח מירושלים ולא מצפת...

(עולמות שחרבו, עמוד קכ"א)

[ט, יט] על כן היהודים הפרוזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר שמחה ומשתה ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו.

במס' מגילה (ה:) מעיקרא כתיב שמחה ומשתה ויום טוב, ולבסוף כתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ואילו יום טוב לא כתיב, דהספד ותענית קבילו עלייהו, מלאכה לא קבילו עלייהו.

יש לדקדק, דמעיקרא נמי לא כתיב מתנות לאביונים, ולבסוף בשעת הקבלה לא כתיב יום טוב והוסיפו מתנות לאביונים, ונראה דבחדא תליא, על פי מה שאמרו (מגילה ד:) מגילה בשבת לא קרינן, מאי טעמא, רב יוסף אמר מפני שעיניהם של עניים נשואות במקרא מגילה, פרש"י נשואות למקרא מגילה לקבל מתנות לאביונים ואי אפשר בשבת, עכ"ל. ועל פי זה יתבארו היטב שינוי הכתובים, דיש לומר כי בהתחלה כשראו התנוצצות הגאולה חשבו שתהיה הגאולה האמיתית ותיקון השלם, ולכן לא תקנו מתנות לאביונים, כי לעתיד יתקיים הכתוב (דברים טו, ד) אפס כי לא יהיה בך אביון, ולא יהיה שייך עוד מצות צדקה, ומשום הכי קבלו עליהם גם יום טוב, דהא אפשר לקרות המגילה גם ביום טוב, שאין עיניהם של עניים תלויות בה. ואחר כך, כשראו שעדיין לא הגיע הזמן להיות הגאולה נצחית, תקנו גם מתנות לאביונים, ומשום הכי לא קבלו עליהם לעשות יום טוב, כדי שיוכלו לקיים מתנות לאביונים.

אמנם כתבו במגילה גם מה שעשו בראשונה משתה ויום טוב ולא כתיב מתנות לאביונים, כי הגם שזה לא נשאר בגלותינו, עם כל זה לעתיד בביאת הגואל במהרה אז באמת תהיה פורים יום טוב אסור במלאכה ולא יהיה שייך מתנות לאביונים, כי לא יהיה בך אביון.

(רביה"ק זי"ע, חנוכה ע"ח)

[ט, יט] להיות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר שמחה ומשתה ויום טוב.

הנה במקום אחד כתיב (ט, יט) "להיות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר שמחה ומשתה ויום טוב" ואלו 'מתנות לאביונים' לא כתיב. ובמקום אחד כתיב (ט, כב) "לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביוניו" ואלו 'יום טוב' לא כתיב. ובגמרא (מגילה ז.) אמרינן דמרדכי ואסתר רצו מתחילה לקבעו ליום טוב רק החכמים לא קבלו עליהם, ולכאורה קשה מאוד דהדר קבלוהו בימי אחשוורוש כל התורה כולה, ולמה לא רצו לקבל לעשותם יום טוב.

והחת"ס תירץ דמתחילה רצו להזמין עניים על שולחנם כמצות יוט ושמחת אתה וביתך והעני בכל (ראה דברים טז, יד), וכן היה כוונת מרדכי ואסתר לעשותם יו"ט ולזמן עניים ולא ליתן מתנות לאביונים, אך לא קיבלו עליהם, כי רצו שיהיה זכר לסעודת אחשוורוש הראשונה לעשות כרצון איש ואיש, והעני ישמח עצמו בביתו כרצונו. וזה גם כן קשה הא הם התחכמו יותר ממרדכי והוא מאי קסבר. וגם קשה דמגילה הלכה למשה מסיני הוא, ולפי זה לא נתקיים אותה מהתורה הקדושה.

ונראה לי דבגמרא אמרינן (מגילה טז.) גבי איש צר ואויב המן הרע הזה, שהית המחווה כלפי אחשוורוש, ובא מלאך וסטר ידה כלפי המן, לכאורה קשה האיך לא יראה לעשות דבר כזה, ואפשר לומר דאסתר סברה שאז יהיה תיכף הגאולה שלימה, כדאמרינן בגמרא (מגילה יד.) "ותלבש אסתר מלכות" (אסתר ה, א) שלבשה רוח הקודש, וכיון שסברה שזה הגאולה שלימה אם כן אינה צריכה לירא מאחשורוש, ורק מלאך מנעה, שאמר שאין עתה הגאולה שלימה, ואתי שפיר, היוצא לנו מזה שהם סברו שהישועה זה יהיה הגאולה שלימה, רק כשבוא למעשה אז ראו שאין עוד הגאולה שלימה.

ולפי זה יש לומר דמתנות לאביונים וודאי צריך להיות ממצות היום, כמו שכתבו בקדושת לוי ובשאר ספרים הק', רק אם יהיה הגאולה שלימה לא יהיה עוד אביונים, כי יתקיים הכתוב (דברים טו, ד) אפס כי לא יהיה בך אביון, ולא יהא נוהג אז נתינת צדקה, ואתי שפיר דמתחילה כשסברו שיהיה תיכף הגאולה שלימה, רצו שיקבענה ליום טוב שאינו צריך מתנות לאביונים, ולכשבאו לכלל מעשה וראו שאין עוד הגאולה שלימה, אז לא יכלו לקבוע יום טוב משום מתנות לאביונים, וממילא הם לא התחכמו על מרדכי ואסתר, והקב"ה שרצון יראיו יעשה שרוצים לעשות יו"ט, אף שכשיהיה הגאולה שלימה ולא יהיה עוד אביונים מכל מקום יקבעו ליום טוב ואתי שפיר שגם היום יו"ט שכתב במגילה נמי יתקיים לעתיד לבוא.

(עדות ביוסף, סדה"י אות תק"פ)

[ט, יט] שמחה ומשתה ויום טוב.

ולהלן (פסוק כב) לעשות אותם ימי משתה ושמחה. יש לדקדק למה בתחילה כתב שמחה קודם, ואחר זה כתב משתה קודם. וי"ל על דרך משל לאיש שהלך בדרך ובא לידי סכנת מות, כשבא לביתו הוא לו שמחה גדולה ועושה סעודה ומשתה לכל אוהביו, אמנם לשנה הבאה כשמגיע יום זה ויפג ליבו מהשמחה, הוא צריך לעשות סעודה כדי לעורר ליבו לשמחה. וכמו כן בנס פורים, מתחילה היה להם שמחה אפילו בלי משתה, אבל שנה האחרת כבר נתישנה אצלם השמחה, והוצרכו לעשות מקודם משתה ואחר כך שמחה.

(דברי יואל, תרפ"ה)

[ט, כב] לעשות אותם ימי משתה ושמחה.

בגמרא (מגילה ה:) ויום טוב לא קבילו עלייהו, עי"ש. הטעם, כי הרחוקים אשר בא אליהם שמיעת הגזירה רעה וזמן קצר בא ההיפוך מיגון לשמחה וכו' ולא ידעו איך נתהווה הדבר, חשבוהו לנס נגלה ועשו יום טוב, אבל מרדכי ואסתר שנכנסו בעובי הקורה, אף שידעו כי מאת ה' מן השמים היא בעינא פקיחא דיליה, מכל מקום ידעו כי נתלבש בכסות הטבע, כי הזמן גורם הסתרת פנים, כאמרם (חולין קלט:) אסתר מן התורה מנין, שנאמר (דברים לא, יח) ואנוכי הסתר אסתיר וכו', על כן לא ציוו על הקבלה ביום טוב, וכן הוי ויום טוב לא קבילו עלייהו.

(ישמח משה, עסיס רמני)

[ט, כב] לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות.

 

נראה לפרש שתצמח השמחה ממשלוח מנות גם כן כמו ממתנות לאביונים, דהנה כל מה שאדם מחסר ממונו בשביל לקיים מצוותו יתברך הוא מתעשר, והנה הלא במשלוח מנות הראויות הוא גם כן מחסר ממונו לקיים מצותו, אם כן הרי יש שמחה שנתעשר באמת, וזה אומרו לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות וגו', דהיינו שהשמחה יצמח גם כן מהמשלוח מנות ומתנות לאביונים.

(ישמח משה, עסיס רמני)

[ט, כב] משתה ושמחה.

המופת אם בעת אכלו ושתו היה כוונתו לשמים, לשמחה מה זו עושה, אבל אם כוונתו לשמים הוא בכלל פקודי ה' המשמחים לב ונאמר (תהלים קיט, קסב) שש אנכי על אמרתך. וזה שאמר לעשות אותם ימי משתה ושמחה.

(ייטב פנים, קול מגילה)

[ט, כד] כי המן בן המדתא וגו' הפיל פור הוא הגורל להמם ולאבדם.

כי אותו רשע, מה ראה לשטות זה להשהות כל כך, אך מחשבתו היה לאבדם גם מעולם הבא, וחישב כי אריכות הזמן אין מן הסבל וכל אדם אינו עומד במדריגה הגדולה תמיד, ועל כן ישתמדו ח"ו שסבורין שינצלו, והיינו 'להומם' לשון מהומה בלבול הדעת ופחד כל כך זמן זמנים טובא, ועל ידי כן 'לאבדם', והבן. ועל פי זה י"ל כי המצוה נאמר בתוה"ק (שמות יז, יד) תמחה את זכר עמלק מתחת השמים דייקא, אבל עכשיו שחישב לאבדם גם משמים ממעל, אם כן גם דין הזמה כן הוא. והיינו 'ובבואה', ר"ל אסתר והדוגמא שהיא השכינה כביכול, 'לפני המלך', מלכו של כל העולמות ית"ש, 'אמר עם הספר' ר"ל כאשר מבואר בתורה הקדושה דין הזמה, 'ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב [על היהודים] על ראשו דייקא, דהיינו הראש והשר שלו בשמים ממעל, והבן.

והנה ודאי בעת שאין יצר הרע שולט, רצוננו לעשות רצונו ית', ועל אופן זה רצו לקבל ברצון, אבל לא ללחום תמיד יומם ולילה לא יחשה עם המלך זקן וכסיל, ועל זה הכריחם. והנה ידוע כי הוא שטן, הוא יצר הרע, והנה כאשר הוסכם למעלה להעביריהו ומסתמא הוחלש אז עכ"פ, ונראה שאז ביטלו יצרא דעבודה זרה, דידוע דמרדכי היה מאנשי כנסת הגדולה והם בטלו אותו (יומא סט:), וגם יצרא דעבירה קליש מאז, ולכך הדר קבלוה מרצון (שבת פח:), והיינו קיימו מה שקבלו כבר, וקיימו למעלה מה שקבלו למטה, במה שהוחלש כחו יכלו לקיים קבלתן. והיינו 'על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור על כל דברי האגרת הזאת', ר"ל זה חשוב יותר מכל דברי האגרת הזאת, שכמה ניסים היו ולא נקרא על שם אחד מהן, והיינו ומה ראו על ככה, רק הוא על כן שנתבאר כי הפור היה להומם כנ"ל, והיינו ומה הגיע אליהם מזה, קיימו וקבלו, והבן.

(ישמח משה, עסיס רמני)

[ט, כד] חשב על היהודים לאבדם הפיל פור.

ויקח לו יעקב מקל וגו' מחשף הלבן אשר על המקלות (בראשית ל, לז). עלה בלבי רמז בזה לפורים, כי הנה אנו אומרים מודים אנחנו וגו' על נסיך כי מעולם קוינו לך. וכן אומרים להודיע שכל קויך לא יבשו וכו'. ומקרא מפורש (תהלים לג, כב) יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך.

והנה יעקב אבינו ידע את כל אשר יעשה, כמו שאמר (בראשית לב, יב) ה'צילני נ'א מ'יד, ראשי תיבון המ"ן (בעל הטורים שם) ובודאי ביקש רחמים והקדים הרפואה. וז"ש ויקח לו יעקב מקל, ראשי תיבות מ'עולם ק'וינו ל'ך [כמבואר בספרים], מחש"ף ראשי תיבות ש'ר מ'הומן מ'לא ח'מה פ'ור.

הוא הנאמר (אסתר ט, כד) חשב על היהודים לאבדם הפיל פור, ובו מרומז הנס, מחש"ף פ'דות ש'לח מ'רדכי ח'רבונה ש'חר היא אסתר כידוע (יומא כט:), גם מרומז חובת היום, מחש"ף ראשי תיבות מ'גילה מ'נות מ'תנות מ'שתה ש'מחה ח'ובת פ'ורים, כי אות אחד מורה על כמה תיבות.

(ייטב פנים)

[ט, כה] ובבואה לפני המלך אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה.

ו'בבואה ל'פני ה'מלך א'מר, ראשי תיבות הוא סוד שם אלו"ה המבואר בזוהר (משפטים צו:) לבוש הנשמה, וכדין איהי נטירא, ודא דכתיב (איוב כט, ב) כימי אלו"ה ישמרני, ועל דא כתיב (שמות כא, ח) לעם נכרי לא ימשול למוכרה בבגדו בה, בגין דבגדו לבוש יקר דמלכה בה, עכ"ד. ואפשר זה אמר ובבואה לפני המלך אמר עם הספר ישוב מחשבתו וגו', כי ו'בבואה ל'פני ה'מלך א'מר ראשי תיבות שם אלו"ה, שבכח זה לעם נכרי לא ימשול למכרה כו', והמן נתן כספו להכרית זכרן, על כן אמר עם הספר שנאמר בו לא ימשול למכרה בבגדו בה, ישוב וגו' ותלו אותו.

(ייטב פנים, קול המגילה)

[ט, כה] ישוב מחשבתו הרעה וגו' על ראשו.

דהמן הוא שורש עשו, וידוע (תרגום יונתן בראשית ג, יג) דראשו מונח בעטפיה דיצחק, כידוע מהאר"י ז"ל (של"ה פ' חיי) דראשו בקדושה, ועל כן נאמר כי ציד בפיו, והבן כי הוא סוד נפלא בס"ד.

(ישמח משה, עסיס רמני)

[ט, כו] על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור.

והקשו מה נס היה בענין הגורל. וי"ל על פי דברי המהר"ם שיף (דרושים סוף חולין) הענין, מרדכי והמן היו בפלס מאזניים כשוחק בקוביא, אגג למטה דוד למעלה, כשזה קם, זה נופל, והוא כענין הגורלות שנותן הכהן הגדול על שני השעירים ביום הכיפורים, אחד לה' ואחד לעזאזל, ועלה הגורל בימין, וז"ש במדרש והיה לה' לשם זה מרדכי והמן לעזאזל, ע"כ. ואיתא בגמרא (יומא לט.) כשזכו ישראל היה גורל לה' עולה בימין עי"ש. ולפי זה גם כאן היה הישועה בענין הגורל עצמו, שהרי אילו לא זכו היה נופל גורל של המן בימין, ואזי ח"ו לא היה סימן טוב לשונאיהן של ישראל, אם כן היה עיקר הנס משעת הגורל שעלה גורל של המן לעזאזל בשמאל וגורל של מרדכי לשם בימין.

(רביה"ק זי"ע, תשכ"ב)

[ט, כו] על כן על כל דברי האגרת הזאת ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם.

על פי שכתב בספה"ק קדושת לוי (קדושה ראשונה דפורים) דלכך החיוב קריאת המגילה הוא יותר מקריאת התורה, לפי שאנחנו בעולם הטבע, ועל ידי זה נזדכך הטבע, על ידי החיות שבתוך הטבע, עי"ש. וזה שאמר 'על כל', ר"ל על כל הענינים נסתרים שהיה אז, הוא דברי האגרת הזאת, כן יש בו כל החיות אשר נתעורר אז, והיינו ומה ראו מרדכי ואסתר ויחידי סגולה על ככה על אותו הענין, ומה הגיע אליהם, כי גם הם ודאי נזדככו מאוד והתעלו יותר ויותר בתיקון עולם הטבע, והכול יש בדברי האגרת הזאת, הן הבינה למשכילין והן הזדככות להקורא כראוי.

(ישמח משה, עסיס רמני)

[ט, כז] קימו וקבלו היהודים.

בגמרא (שבת פח.) הדור קבלוה בימי אחשוורוש, דכתיב קימו וקבלו היהודים, קימו מה שקבלו כבר, ופירש"י הדור קבלוה בימי אחשוורוש, מאהבת הנס שנעשה להם. יש להתבונן מדוע חזרו וקבלוהו מאהבה רק בימי אחשוורוש. וי"ל על פי המבואר במדרש (תנחומא נח ס"ג) כי כפיית ההר היה על תורה שבעל פה, ועל תורה שבכתב כבר אמרו נעשה ונשמע. ואם כן הא דהדר קבלוהו מאהבה, קאי רק על תורה שבעל פה. והנה גזירת המן היה מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע ומפני שהשתחוו לצלם (מגילה יב.). והנה בשניהם לא עברו ישראל על איסור תורה אלא על איסור דרבנן, כי סעודתו של אחשוורוש הרי היתה כדת של תורה, כמבואר בגמרא (מגילה יב.) לעשות כרצון איש ואיש (אסתר א, ח), כרצון מרדכי והמן, אלא דאריא דרבנן הוה רביע עליה כדאיתא במדרש (ילקוט אסתר רמז תתרנז) שמרדכי הצדיק גזר עליהם לבל ילכו לסעודתו של אחשוורוש, וכן מה שהשתחוו לצלם, כבר כתבו התוס' (כתובות לג: ד"ה אלמלי) דאותו צלם לא היה עבודת כוכבים ממש, אלא היה עשוי לכבוד המלך, ואף על פי כן היה להם לקדש שם שמים. נמצא שאז נגזרה עליהם גזירה בעוון תורה שבעל פה, ולכן קבלו עליהם בעת ההוא להתחזק בתורה שבעל פה.

(ברך משה, תשא)

[ט, כז] קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם וגו' להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה, והימים האלה נזכרים ונעשים וגו' וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם.

נקדים מ"ש בעל ראש אמנה הטעם שאמרו (מדרש משלי ט ב) דימי הפורים אינם בטלים, הענין הוא, דהנסים הם על שני בחינות, בחינה אחת נגלית, והיא למעליותא בחד צד, מודע לכל יד ה' עשה ואין מקום לאפיקורסים להכחיש, בחינה השנית נס נסתר, בעינא פקיחא מלובש ומכוסה, באופן שמכחישין את מעשי ה' ית"ש, ויש להם פתחון פה להכחיש ימח שמם, אבל בחד צד הוא למעליותא, שאף בזמן ההסתר הגדול לא עזב חסדו מהם, והנה בבחינת אתגליא אשר נוסדו על זה הרגלים, אינם כלום נגד בחינת איתגליא דלעתיד ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו (ישעיה מ, ה), אבל פורים מעליותא דיליה שאף בזמן ההסתר והמחיצות דרך כולם והושיעם, הרי מעליותא זו במקומו אף לעתיד, דבחינה זו אינו לעתיד, רק גלוי הגדול שבגילוי, והבן. ועל פי זה מבואר הפסוק 'קימו וקבלו עליהם וכו' להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם', דהיינו בלא יו"ט, ומפרש והטעם 'וכזמנם' דהוא זמן ההסתר כנודע, לכך אין בו לתא דיו"ט, ועל ידי זה הוא 'בכל שנה ושנה' אף בזמן ההסתר נוכל למצוא זה., ועוד, דעל ידי זה 'והימים האלה נזכרים ונעשים' וכו', אף לעתיד קיים עדי עד ולנצח נצחים, דמעליותא דבחינה זו לא יתבטל לעתיד.

(ישמח משה, עסיס רמני)

 

[ט, כז] ולא יעבור.

כתב המרדכי (מגילה סי' תשע"ה) ומה שלא נהגו לקרות המגלה יום י"ד ויום ט"ו מספק בזמן הזה כדעבדינן ביום טוב, יש לומר משום ולא יעבור. ועדיין צריך ביאור למה באמת לא תיקנו בפורים לכתחילה יום טוב שני. וי"ל על פי מה שכתב בדרשות חת"ם סופר (ז"ך אלול עמוד שנט) בטעם שהקילו חז"ל ואבותינו הקדמונים בספק יום הכיפורים מבלי לעשותו שתי ימים, וסמכו על רוב השנים שלא מצינו אלול מעובר ולא סמכו ארובא בראש השנה וסוכות. והענין דנהי דמחויב אדם לחוש לכל הספיקות כדי לצאת ידי שמים ולא יבא ליגע באיסור דאורייתא, מכל מקום אין המצוות מקובלים לפני הקב"ה אלא בעושה המצוה על הודאי ויודע בברור שזה אסור וזה מותר בלי פקפוק, אבל כשעושה הדבר רק על הספק איננו מקובל כל כך לפני הקב"ה, ומהאי טעמא לא תקנו שני ימים יום כיפור, שלא רצו שתהא כפרת כל ישראל תלוי בספק יום זה או יום זה, ולא יהיה שום יום מכפר כפרה גמורה, על כן הניחוהו וסמכו על הרוב שאין אלול מעובר, עכ"ד. ואיתא בתיקוני זוה"ק (דף נו:) פורים אתקריאת על שם יום הכפורים. ובכן גם פורים שיש בו בכל שנה ושנה התעוררות קבלת התורה מחדש מאהבה וברצון, צריך שתהיה בבירור גמור כדי שתתקבל לפני ה' ברצון, ומשום הכי לא תקנו בה שום ספק, ואדרבא לא יעבור כתיב.

 (ברך משה, תשמ"ח)

[ט, כח] וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם, ותכתוב אסתר וכו'.

הנה כפל הענין במילות שונות. ונ"ל על פי מה ששמעתי כי המסורת הוא תי"ו ותכתוב גדולה וח' של חו"ר גדולה הוא ת"ח, רמז שאותה הגזירה שהיתה אז ראוי להיות, נכתב על שנת ת"ח [עיין ס' שארית ישראל פכ"ח]. וישמע חכם ויוסיף לקח, דאף שהיה נגזר אז כליה ח"ו, ובת"ח לא היה כליה, נ"ל שהכליה היה נגזר בדרך זה, כמה נפשות מישראל שהיו ראויים להיות אז בעולם בי"ג באדר ששברו אויבי היהודים, נגזר שנפשות במנין זה יהרגו וממילא היה כליה ח"ו, אחר כך כשניחם על הרעה ומידת הדין אינו חוזר בריקניא (זוהר וישלח קעד:), ניתן לו אלו נפשות בפזרון, כי כמה הריגות היו כמבואר בספר שבט יהודה, רק שנרמז ת"ח שהוא היה הרג היותר גדול, והרווחה היה, שאם היה אז פעם אחד היה נשכח זכר ישראל ח"ו, מה שאין כן על אופן זה, ועל כן היא השמחה.

והנה פורים הוא על שם הפור להרג ולאבדון, ועל כן אמר וימי הפורים האלה ר"ל שניתנו להרג ולאבדן, לא יעברו מתוך היהודים, ר"ל לא יפטרו בלא כלום כי גבה דיליה בעוה"ר, רק ההרווחה הוא, וזכרם ר"ל של היהודים נזכר, לא יסוף מזרעם, כדי שלא יסוף זכר זרע ישראל, ועל זה מפרש והאיך זה, ותכתוב אסתר בת אביחיל ת' וח' גדולה שכתבה על ת"ח כנ"ל. או יאמר וזכרם קאי על ימי הפורים, ר"ל זכרם של ימי הפורים הוא, שמרוויחין ולא יסוף מזרעם, שלא יהיה כליה מזרעם של היהודים הנזכרים בפסוק, והבן.

(ישמח משה, עסיס רמני)

[ט, כח] וימי הפורים לא יעברו.

ובזה י"ל דרך הלצה ומילתא דבדיחותא, זכור את אשר עשה וגו', א"ת ר"ת תענית אסתר, והי' בהניח וגו' תמחה את זכר עמלק, א"ת תענית אסתר דייקא שהוא זכר עמלק, אבל הנעשה אח"ז ימי משתה ושמחה לא תשכח, כדכתיב וימי הפורים לא יעברו וגו':

(רביה"ק זי"ע)

[ט, ל] וישלח ספרים אל כל היהודים וכו' דברי שלום ואמת.

ירמוז לאשר כי אז קבלו התורה מחדש כדאיתא בשבת (פח.) הדר קבלוהו בימי אחשורוש, דברי שלום היינו התורה דכתיב (משלי ג, יז) 'וכל נתיבותיה שלום', והתורה קרויה אמת (ברכות ה:), עוד ירמוז לאמר דאז קבלו התורה בלב שלם ובאמת, אבל על קודם לכן נאמר (תהלים עח, לו) 'ויפתוהו בפיהם וגו', שדרשו (שמו"ר מב, סח) על מתן תורה.

(ישמח משה, פתיחה עה"ת)

[ט, לא] וישלח ספרים וגו' לקיים את ימי הפורים.

כי משתה ושמחה בודאי יקיימו בימי פורים, אבל שלח ספרים לקיים א"ת, ראשי תיבות ת'ענית א'סתר, וכאשר קיימו וגו' דברי הצומות וזעקתם. ובזה יש לומר דרך הלצה ומילתא דבדיחותא זכור את אשר עשה לך עמלק (דברים כה, יז), א"ת ראשי תיבות ת'ענית א'סתר, והיה בהניח וגו' תמחה את זכר עמלק, את ת'ענית אסתר דייקא שהוא זכר עמלק, אבל הנעשה אחר זה ימי משתה ושמחה לא תשכח, כדכתיב (אסתר ט, כח) וימי הפורים לא יעברו וגו'.

(ייטב פנים, קול מגילה)

[ט, לא] לקיים את ימי הפורים האלה.

לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם כאשר קיים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה וכאשר קיימו על נפשם ועל זרעם דברי הצמות וזעקתם. כי ידוע שכל שלמות המצות היא טהרת הלב וזכות המחשבה, שיכוון במחשבתו לא למענו כי אם לעשות נחת רוח ליוצרו.

והנה בעת צום ותפילה וזעקה שאין בזה שום הנאת עצמו, ודאי הכוונה רצוי לשמים, אבל אחד מעבודות הקשות אשר גם בעת אכלו ושתו ויתן מעדנים לנפשו שיש בזה הנאת הגוף, לא יתכוין להנאתו רק למלאות רצון בוראו ב"ה. וזה שאמר לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם, כלומר לעשותם ימי משתה ושמחה, כאשר קיים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה שבודאי היה כונתם בזה בלתי לה' לבדו, וכאשר קיימו על נפשם וגו' דברי הצומות וזעקתם, שבהן הכוונה רצויה לשמים.

(ייטב פנים, קול מגילה)

[ט, לא] לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם וגו'

כי ידוע שכל שלימות המצות היא טהרת הלב וזכות המחשבה שיכוין במחשבתו לא למענו כ"א לעשות נחת רוח ליוצרו, והנה בעת צום ותפלה וזעקה שאין בזה שום הנאת עצמו ודאי הכוונה רצוי לשמים, אבל אחד מעבודות הקשות אשר גם בעת אכלו ושתו ויתן מעדנים לנפשו שיש בזה הנאת הגוף, לא יתכוין להנאתו רק למלאות רצון בוראו ב"ה.

והמופת ע"ז אם בעת אכלו ושתו הי' כונתו לשמים אי לא הוא אם אין כוונתו לשמים, לשמחה מה זו עושה אבל אם כוונתו לשמי' הוא בכלל 'פקודי ה' המשמחים לב' ונאמר (תהלים קיט, קסב) 'שש אנכי על אמרתך' וז"ש למעלה לעשות אותם ימי משתה ושמחה.

וז"ש 'לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם' כלומר 'לעשותם ימי משתה ושמחה' כאשר קיים עליהם מרדכי לבדו וכאשר 'קיימו על נפשם' וגו' 'דברי הצומות וזעקתם' שבהן הכוונה רצוי' לשמים כ"כ גם במשתה ושמחה יהי' כוונתם לשמים.

(ייטב פנים, קול מגילה)

[ט, לב] ומאמר אסתר קיים את דברי הפורים וגו'.

הענין כי אסתר ברוח הקודש נאמרה (מגילה ז.), אם אמנם לפי ראות העין אינו אלא סיפור מעשה שהיה בימי אחשורוש, אבל תוכו רצוף תפוחי זהב במשכיות כסף כלים מכלים שונים, רזי דרזין טמירין דטמירין פז והדרכמונים, מדברת בתחתונים ומרמזת בעליונים, והיינו הדסה שיש בה ריח ענין רוחניות, היא אסתר על שם שמסתרת דבריה בלבושים שונים (מגילה יג.), וזה שאמר ומאמר אסתר שהסתירה דברים הפנימיים תחת לשונה, קיים דברי הפורים האלה דייקא, הנראה סיפור דברים, לכך ונכתב בספר.

 (ייטב פנים, קול מגילה)

[ט, לב] ומאמר אסתר קיים דברי הפורים האלה ונכתב בספר.

על פי דאיתא בגמרא (מגילה טו:) מה ראתה אסתר שזימנה את המן, עיין שם שאמרו על זה כמה טעמים, ובתר הכי איתא אשכחיה רבה לאליהו אמר ליה כמאן חזיה אסתר ועבדה, הכי אמר ליה ככולהו תנאי וככולהו אמוראי. ופירשו המפרשים כי אסתר ברוח הקודש נאמרה (מגילה ז.), וכללא הוא דדבר הנאמר ברוח הקודש סובל כל הנאמר בו, ולכך נתכוונה במאמרה. ומעתה אני אומר כמו כן כל מה שתלמיד ותיק מחדש גם היום מלבו במגילה, ואומרה או כותבה על ספרו, הכל אמת ובכלל מאמרה. וזה שאמר ומאמר אסתר שנאמרה ברוח הקודש, קיים דברי הפורים האלה, ר"ל כל דברי תורה שמדבר כל אחד ואחד במגילה, והנכתב בספר של כל אחד ואחד, הכל קיימה אסתר ונתכוונה לו.

(ייטב פנים, קול מגילה)

[ט, לב] ומאמר אסתר קיים דברי הפורים האלה ונכתב בספר.

על פי דבר עשרה מאמרות (מאמר חקו"ד פט"ז) כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש חרות על הלוחות, עי"ש. ובכן אני אומר כיוון שמגילת אסתר נאמר ונכתב ברוח הקודש, ודין כתיבתה כדין ספר תורה כמבואר בסי' תרצ"א, אם כן כמו שנחקק בתורה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, כמו כן במגילה נחקק ונכתב כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש מאז ועד היום הזה והימים העתידים. וזה שאמר ומאמר אסתר קיים דברי הפורים האלה, כלומר שקיימה ונתכוונה לכל מה שנדבר במגילה בימי הפורים האלה, ונכתב בספר זה ספר המגילה, ר"ל שבו הכל נכתב, וזה פרוש נחמד.

 (ייטב פנים, קול מגילה)

פרק י

[י, א] וישם המלך אחשורוש מס על הארץ.

אינו ענין לכאן. והנ"ל בזה כי אמר 'ומאמר אסתר קיים וכו' ונכתוב בספר כמבואר בגמ' (מגילה יד.) דקרייתא זו הלילא, ומקשה מפני מה אינו אומרים הלל, ומשני בשלמא התם הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה, הכא עבדי אחשורוש אנן. והוא אומרו וישם המלך אחשורוש מס על הארץ והוא דידיה עבד ואכתי עבדי אחשורוש אנן כנ"ל.

 (ישמח משה, עסיס רמני)

[י, ג] כי מרדכי היהודי

כי מרדכי היהודי (עם היותו) משנה למלך אחשורוש הי' גדול ליהודי' ורצוי לרוב אחיו, כי הי' דורש טוב לעמו להדריכם בדרך הטוב והישר (אסתר רבה ו ב) לעשות מרע הוא יצה"ר טוב, וזה לאות עליו כי כשמו מרדכי דהיינו מרי דכיא (מגילה י:) כן הוא כוונתו זכה ורצוי' בלתי לה' לבדו עבודה רצוני' מאהבתו ב"ה. ומפני כך הי' מפקח על זולתו לקרבם לעבודתו ב"ה, וממילא עבודתו מתקיימת לו ולדורותיו אחריו, כדכתי' (משלי כ, ז) מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו, ואמרי (ברכות ז.) צדיק וטוב לו (רע אתכפי' קמי') זה צדיק בן צדיק, והיינו ודובר שלום לכל זרעו כלו' בישר שלום לכל זרעו, כי אויב הפנימי ישלי' אתו ויהי' שלום ואמת:

(ייטב פנים, קול מגילה)

[י, ג] רצוי לרב אחיו דרש טוב לעמו.

פי' ורצוי לרב אחיו, מאי טעמא ודורש טוב לעמו, והאי צורבא דמרחמי ליה בני מאתיה [משום דלא מוכח להו במילי דשמיא (כתובות קה.)] ודובר שלום לכל זרעו.

 (ישמח משה, עסיס רמני)

[י, ג] ורצוי לרב אחיו דרש טוב לעמו ודבר שלום לכל זרעו

בחודש אדר בשנת תרצ"ד עלה רבינו על כסא ממלכתו לכהן פאר אב"ד ור"מ בעיר סאטמאר המעטירה, וחגגו קבלת פנים גדולה לשם ולתפארת, ונפתחו כל גבולי המדינות מכל הסביבה מאונגראן, טשעכיי, בסעראביע, ורבינו דרש האיינצוגס דרשה לפני ציבור גדול, שמצא חן ושכל טוב בעיני הציבור הגדול שנאספו שמה לכבודו. ובהיות שהיה אז כמה ימים לפני פורים, אמר אז רבינו פירוש נפלא על הפסוק במגילת אסתר (י, ג) "כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשוורוש ורצוי לרוב אחיו", וחז"ל במס' מגילה דרשו (טז:) ורצוי לרוב אחיו שפירשו ממנו מקצת סנהדרין, ואמר רבינו בדרך צחות "טייל פון די סנהדרין, טייך פון די חסידים פירשו הימנו", (והתכוון בצחות דבריו על זה שחוץ מהמתחדשים והאשכנזים שהתנגדו לביאת רבינו בסאטמאר, היו גם כמה מאנשי חסידות אחרים, שלא היו שביעי רצון מביאתו לסאטמאר) 'ודורש טוב לעמו' ביאר עפי"ד הגמ' במסכת בבא מציעא (כח:) והיה עמך עד דרוש אחיך אותו, פירשו חז"ל דרשהו שלא יהא רמאי, שיחזירנו רק בסימנין עיי"ש, חזינן מזה ש'דורש' הכוונה שידרוש אם הוא רמאי או אם אינו רמאי, וזה ביאור הכתוב 'ורצוי לרוב אחיו' שפירשו ממנו מקצת סנהדרין ולכן היה 'דורש' טוב לעמו, היינו שמרדכי הצדיק היה דורש טוב שדרש וחקר מה היה במה כוונתם בזה שפירשו וחלקו עליו, אם היה כוונתם באמת לשם שמים או לא, וידע מי המה באמת ידידיו ומי לא, ועם כל זה היה 'דובר שלום לכל זרעו' שכולם השלימו יחד עמו.

ודבר זה היה קולע על השערה למאד בעת שאמר רבינו דברים הללו, וגם אלו שהתנגדו לביאתו של רבינו, מאד נהנו מאימרא טב"א שהיה נכון עד למאוד לפי ערכם של המתנגדים, ולפי קורות הימים האלו.

(טיב לבב, תשא תקלא)

[י, ג] ורצוי לרב אחיו דרש טוב לעמו

אמר [הגה"ק מסאטמאר זי"ע] בין השאר הכתוב "כי מרדכי היהודי גדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרע", דהנה חז"ל דרשו (מגילה טז:) 'רצוי לרוב אחריו' ולא לכל אחיו שפירשו ממנו מקצת סנהדרין, ופירשיז"ל לפי שבטל מדברי תורה ונכנס לשררה והנה על הכתוב 'עד דרוש אחיך אותו' דרשו חז"ל (ב"מ כח.) דרשהו שלא יהא רמאי, הרי שבתיבת "דרוש" הכוונה לדרוש שלא יהא רמאי, וזהו שאמר הכתוב על מרדכי שהי' רצוי רק לרוב אחיו לפי שפירשו ממנו מקצתן, אבל מרדכי הי' "דורש טוב לעמו" היינו הי, דורש ויודע בטוב מי הוא שכוונתו רצוי' ומי הוא רמאי, ומסיים הכתוב שעם כל זה הי' מרדכי "דובר שלום לכל זרע" היינו שדרש בשלום כל הכלל ישראל, וקירב כולם, ולא עשה חילוק בין הדורשים בשלומו ובין אלו שפירשו ממנו.

(תמר יפרח, דף טו)

 

שושנת יעקב

תשועתם היית לנצח ותקותם בכל דור ודור.

הוא כפל לשון להודיע שכל קויך וגו' ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך. לא אמר הבוטחים כ"א החוסים, כי הביטחון היינו שהובטח על כך, וחסיון היינו שחוסה מעצמו ולא הובטח כלל. ובזה פירשו טוב לחסות בה' חסי' בעלמא, מבטוח באדם. והנה כתיב בתורה (דברים ד, כט) ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת וגו', הרי הבטיחנו כי יעננו בקראנו אליו וכדכתיב (שם ז) מי גוי גדול וגו' כה' אלקינו בכל קראנו אליו, והיינו דכתיב (תהלים כב, ה) בך בטחו וגו' אליך זעקו ונמלטו, ואמנם כאן בטרם כל הקדים הקב"ה הרפואה למכה במה שהרג את ושתי ולקח את אסתר. ובס' יוסיף לקח כתיב שגם זה הי' רפואה קודם מה דכתיב ויאמר המלך וגו' כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין, ויאמר ממוכן אם על המלך טוב יצא דבר מלכות מלפניו לבד, כלו' בלי שאלת פי יודעי דת. ויכתב כן בדתי פרס ומדי שהרשות ביד המלך לעשות דין לנפשו. ויעש המלך כדבר ממוכן. וזה הי' סבה בעת ויאמר חרבונה הנה העץ וגו' ויאמר המלך תלוהו עליו. ותכף ויתלו את המן בלי שום שאלה ליודעי דת ודין. וכהנה וכהנה מבואר בסיפור מקראי קודש במגילה את אשר עשה פועל ישועות בטרם ידעו לזעוק ולהתחנן מלפניו. וע"ז לא הבטיחנו כ"א לאשר אנחנו חוסים בצל כנפיו ית' להצילנו ולשומרנו. וז"ש תשועתם היית לנצח, תשועה אחר תפילה וצעקה, כד"א (דברים כב, כז) 'צעקה הנערה ואין מושיע לה'. וכמ"ש בסב"י 'ותקותם בכל דור ודור', תקוה הוא בלתי תפלה וזעקה כ"א מכח חסיון כדא' 'ועל נסיך שבכל יום עמנו כו' כי מעולם קוינו לך, להודיע שאפי' כל קויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח כל החוסי' בך וק"ו הבוטחים והבן:

(קול מגילה, ייטב לב)

קודם משלוח מנות יאמר זה:

לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיה לְיַחֲדָא שֵׁם י-ה בו-ה בְּיִחוּדָא שְׁלִים עַל יְדֵי הַהוּא טָמִיר וְנֶעֱלָם בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל. הֲרֵינִי מוּכָן וּמְזוּמָן לְקַיֵים מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁצִּוָּנוּ יוֹצְרִי וּבוֹרְאִי בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ, שֶׁל וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ. וִיהִי נוֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ:

קודם מתנות לאביונים יאמר זה:

לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיה לְיַחֲדָא שֵׁם י-ה בו-ה בְּיִחוּדָא שְׁלִים עַל יְדֵי הַהוּא טָמִיר וְנֶעֱלָם בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל. הֲרֵינִי מוּכָן וּמְזוּמָן לְקַיֵים מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁכָּתוּב בְּתּוֹרָתֵינוּ הַקְדוֹשָׁה שֶׁצִּוָּנוּ יוֹצְרִי וּבוֹרְאִי בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ, שֶׁל נָתוֹן תִּתֵּן וְשֶׁל פָּתוֹחַ תִּפְתַּח, וְגַם מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל קַבָּלָה וּמִשְׁלוֹחַ מַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים. וִיהִי נוֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ: