תוכן הענינים
א( שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום. ויש אומרים דהיינו רק בפסח שיש הלכות רבות, ובשאר ימים טובים סגי ללמוד ההלכות בהיום טוב עצמו. ויש אומרים דהיינו אם שואל התלמיד בהלכות פסח, מקרי שואל כענין.
ב( מתחילין ללמוד הלכות פסח ביום הפורים.
ג( עכשיו נוהגין שהרב דורש בשבת הגדול )שהוא השבת שלפני הפסח, כדלקמן אות ח'( בהלכות פסח, דהיינו דיני הכשר כלים וביעור חמץ ואפיית מצות. ואם חל ערב פסח בשבת, מקדימין לדרוש בשבת הקודם.
ד( מנהג קדום מזמן הגמרא לאסוף כסף או חטים או קמח לחלקם לעניים לצורך החג.
ה( מי שדר בעיר ל' יום חייב ליתן לזה. ועני הדר בעיר ל' יום מקבל ממגבית זה. ואם אינו דר שם ל' יום, נותנים לו מזון ב' סעודות בכל יום, ומעות לקנות ד' כוסות.
ו( כיון דרוב ימי חודש ניסן הוה יום טוב קצת )מראש חודש ניסן עד י"ב ניסן היה הזמן שהקריבו הנשׂיאים את קרבנם לחנוכת המזבח. ויום י"ד הוה ערב פסח, ומיום ט"ו עד יום כ"ב הוה יום טוב, ויום כ"ג הוה אסרו חג(, לכן אין אומרים תחנון כל החודש. וכן אין אומרים צדקתך, ואין מספידין, ואין עושׂין תענית צבור.
ז( בערב פסח, אין אומרים מזמור לתודה )כיון דאין מקריבים בו תודה, שממעטים באכילת הלחמי תודה שהיו חמץ(, ואין אומרים למנצח וכו' יענך ה' ביום צרה, כיון שהוא ערב יום טוב.
ח( שבת שלפני הפסח, קורין אותו שבת הגדול מפני הנס שנעשׂה בו. )שקשרו השׂה לקרבן פסח בכרעי מטתן, ולא עשׂו להם המצריים כלום(. והרמ"א כתב דנוהגין לומר ההגדה במנחה, מעבדים היינו עד לכפר על עונותינו.
ט( אם חל ערב פסח בשבת, בודק אור ליום י"ג )דהיינו ליל שישי(, ומבערים הכל לפני השבת. ויבער קודם חצות כמו בשאר שנים, ויבטלנו ביום השבת. ומשייר מזון ב' סעודות, ואוכל אחד בלילה ואחת ביום.
י( לסעודה שלישית, אינו יכול לאכול פת, דהוה לאחר זמן איסורו, ואינו יכול לאכול מצה, כיון דאין אוכלין מצה בערב פסח )כדלקמן אות ט"ז(. לכן יאכל פירות ובשׂר ודגים )וזה יכול לאכול אפילו אחר שעה עשׂירית( או תבשיל )כגון קניידליך( קודם שעה עשׂירית )כדי שיוכל לאכול המצה בלילה לתיאבון כדלקמן אות ט"ו(, או יאכל ב' סעודות קודם זמן איסורו, ויפסיק בין הסעודות, כדי שלא יהיה ברכה שאינה צריכה.
יא( אחר שאכל סעודתו בשבת, ינער החמץ ויקנח כליו, ויבטל כל חמצו.
יב( הבכורות הזכרים מתענים בערב פסח זכר להנס שניצולו ממכת בכורות.
יג( הבכורות נוהגים היתר לאכול מסעודת מצוה. ולכן יש מנהג בכמה מקומות שהבכורות משתתפין בסעודה של סיום מסכת.
יד( כשחל ערב פסח בשבת, מתענין הבכורות ביום י"ב דהיינו ביום חמישי בשבוע.
טו( אסור לאכול פת אחר שעה עשׂירית, כדי שיוכל לאכול המצה בלילה לתיאבון.
טז( אסור לאכול מצה )שיוצאין בה ידי חובתו( בערב פסח.
יז( מצוה לגלח ולרחוץ ולטבול בערב יום טוב.
יח( יעסוק בדיני קרבן פסח אחר שטבל והתפלל מנחה. וטוב לומר פרשת קרבן פסח.
h v g
א( אין יוצאין ידי חובת מצות מצה אלא בדברים שיכולים לבא לידי חימוץ אם לא ישמרם, והיינו מחמשת מיני דגן. והם: (1 חטה (wheat), (2 שׂעורה (barley), (3 כוסמין (spelt), (4 שבולת שועל (oats), (5 שיפון (rye).
ב( המנהג ליקח מצות העשׂויות מחטים משום הידור מצוה ומשום אכילה לתיאבון. ואם אין לו מצות של חטים, יקח מהדגן החשוב לו ביותר.
ג( אינו יוצא במצות של אורז וקטניות, שאינו מחמיץ, ואפילו נפחה, אין זה חימוץ אלא סרחון.
ד( מנהג בני אשכנז שלא לאכול מיני קטניות ואורז, מפני שפעמים יש גרעין של דגן מעורבים בהם, וגם משום שהיו עושׂין מהם קמח. ואין לשנות מהמנהג.
ה( אין הקטניות אסורים אלא באכילה ולא בהנאה, וכן מותר להשהות אותם(to keep them) בבית.
ו( המצות של מצוה, צריך שישמור אותם לשם מצוה, דהיינו שישמרם שלא יחמיצו כדי לאוכלם לשם מצות מצוה. וטוב לשומרם משעת קצירה, ולפחות משעת טחינה.
ז( בזמן הזה ששורין החטים במים לכבתם קודם טחינה, אין ליקח קמח מן השוק כלל, ואפילו בשעת הדחק. ואסור להשהות אותם בבית מפני ספק איסור בל יראה.
ח( כל זמן שהחטים צריכים לקרקע, אינם מחמיצים, אבל אם נתייבשו לגמרי ואינם צריכים עוד לקרקע, אם ירדו עליהם גשמים, מקבלים חימוץ. לכן נוהגים לקצור הדגן למצות בעודם לחים קצת.
ט( נוהגים שגם המצות של כל ימי החג עושׂין שימור לכל הפחות משעת לישה.
י( השׂקים שנותנים בהם קמח כל השנה, צריך לכבסם מהקמח קודם שיתן בהם הקמח השמורה. וצריך להתיר כל התפירות וקשרים ולגררם כדי שיוכל לכבסם היטב מהקמח הדבוק בהם.
יא( אין ליתן השׂקים שיש בהם הקמח על גבי בהמה שאין עליה דבר החוצץ, כדי שלא יתחמם מהבהמה, ולא יתלחלח מזיעת הבהמה.
יב( אין ליתן הרבה שׂקים זה על זה, כדי שלא יתחמם הקמח. ובדיעבד ימתין מעת לעת, כדי שיתקרר הקמח קודם הלישה.
יג( נוהגין לנקר הריחים קודם שטוחנים החטים של המצות. והקמח הראשון אין משתמשין בו למצות, דחוששין שמא נתערב בו מעט מן הקמח שנדבק בריחים.
יד( אין ללוש עם קמח שנטחן בו ביום, מפני שרותחת בשעת הטחינה.
טו( כיון שהמעינות רותחות בלילי ניסן, וכן המים שבנהרות הוכה על ידי השמש כל היום, לכן אין להשתמש אלא במים שלנו, דהיינו שנשאב מן הבאר או מן הנהר ולן בכלי עד הבוקר.
טז( שואבין המים סמוך לבין השמשות. ויכול לשאוב ביום אחד בעד כמה ימים.
יז( לכתחילה יניחם במרתף אם הוא יום חם, שאז המרתף הוה קר. ואם היום קר, לא יניחם במרתף, דאז המרתף הוה חם. ויניחם בחוץ תחת התקרא, אלא יכניסם קודם שיזרח השמש, כדי שלא יתחממו מהשמש.
יח( אם מוליך המים תחת אויר הרקיע, יכסה אותם מכל הצדדים, כדי שלא יתחממו מן השמש.
יט( אין לשין לכתחילה עיסה גדולה משיעור חלה, דהיינו מ"ג ביצים וחומש ביצה.
כ( כיון דאין לשין כשיעור החייבת בחלה, לכן יצרפם בסל לאחר האפייה ויפריש חלה אז.
כא( אין ללוש כנגד השמש. ולכן נהגו לכסות החלונות.
כב( וכן אין ללוש כנגד התנור. וצריך ליזהר כשמקריבין המצות להכניסם בתנור, שלא להשהות שם, אלא יזרז להכניסם להתנור מיד.
כג( יש להחליף המקלות שמשׂימין המצות עליהם להכניסם להתנור, כיון דמתחממין מפני חום התנור.
כד( כל זמן שהוא מתעסק עם העיסה, אינה מחמיץ. ועסק מקרי שלש אותה או מגלגלה בעץ, ולא כשדוחקו במקום אחד.
כה( שׁיעור חימוץ כשאינו עוסק בעיסה, וכן כשלא הוחם העיסה, הוה כשיעור הילוך מיל, דהיינו י"ח מינוט.
כו( לאחר שנתעסקו ונתחמם בידים, ממהרת העיסה להחמיץ. לכן יזהר כשמנקרים אותה (punch holes) וכשמכניסם לתנור, שיזרז ויעשׂהו תיכף.
כז( קודם שיעבור שיעור חימוץ, צריך לגרר הכלים )והיינו העריבות-bowls, והסכינים-knives, והעצים העגולים שעורכין בהם-rolling pins, והכלי שמנקרים בו העיסה-hole maker, והמרדע-shovel שמכניס המצה להתנור( ולהדיחם, מפני הבצק הנדבקת בהם, וינגבם מהמים שהודחו בהם. וכן ירחצו הידים קודם שיעור חימוץ, ויחליף הסדינים שמכסים בהם השולחנות.
כח( יש להעמיד משגיח, כי רבה המכשלה מאוד.
כט( לא יקרב הקמח, וכן המודד את הקמח, אל המצות, כדי שלא יתדבק מהקמח להעיסה, ויבא אחר כך לתוך התבשיל ומתחמץ. וכן לא יתן מי שמודד )את הקמח( את המים לתוך העריבה שלשים בה את העיסה, כי מתדבק רטיבת המים על ידיו, וכן הנותן את המים לא ימדוד את הקמח.
ל( כתיב ושמרתם את המצות, וילפינן דמצות של מצוה, צריך שהשמירה שלא תחמיץ יהיה לשם מצות מצוה. ולכן לא יעשׂה על ידי עכו"ם או חרש ושוטה וקטן. וטוב לומר על כל דבר שעושׂה לשם מצות מצוה.
לא( הרא"ש נהג לעסוק באפיית המצות בעצמו, וכן ראוי לכל אדם להטפל בהמצוה. ויטריח בה עד שיתחמם, והוא תיקון לחטא חמור.
לב( עושׂין המצות רקיקין כדי שלא יחמיצו, וכן מנקרים אותם בשביל זה. ולא יעשׂה בהם ציורים.
לג( אין ליתן בשׂר או גבינה או ביצים שלמים בתוך העיסה.
לד( מצה כפולה, שאין האש שולטת שם, אם נאפה בתוך הפסח, נאסרה כולה )דליכא דין ביטול, דחמץ אסור במשהו בפסח(. ואם נאפה קודם הפסח, הכפילות אסורה עם כדי נטילה, דהיינו עד עובי אצבע אגודל בינוני.
לה( מצה נפוחה, דהיינו שנפרד חצי עובי העליון מהתחתון כדי אגוז לוז (hazel nut) או אצבע אגודל בינוני, אסורה כולה, ואפילו קודם הפסח. ואם לא נפחה כן, שאין חלל בתוך המצה, דינה ככפולה )מפני שאין האש שולט שם(.
לו( מי פירות בלא מים אינם מחמיצים. אבל אינו יוצא בה ידי חובתו, דהוה מצה עשירה, ואינו לחם עוני.
לז( אם נתערב מים עם המי פירות, ממהרים להחמיץ. וכן מי ביצים דינם כמי פירות. ולכן נוהגין שלא לאפות מצה עשירה כלל, דחיישינן שיתערב בהם קצת מים, ורק לצורך זקן או חולה יש להקל לאפות עם מי פירות לחודייהו.
h v g
א( כדי שלא יעבור על איסור בל יראה ובל ימצא מדאורייתא, יכול לעשׂות אחד משני דברים. (1 בדיקת חמץ (2 ביטול חמץ.
ב( בדיקת חמץ היינו לבדוק ולחפשׂ אחר החמץ ולבערו מן העולם.
ג( ביטול חמץ היינו לבטלו בלבו ולהחשיבו כעפרא דארעא. וזה מהני או משום דלא כתיב תבערו, אלא תשביתו, וילפינן דהשבתה בלב הוה השבתה )רש"י פסחים ד' ע"ב ד"ה בביטול(, או משום דעל ידי זה מפקירו, ואינו עובר על חמץ שאינו שלו, דכתיב לֹא יֵרָאֶה לְךָ, ודרשינן שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים )תוספות שם ד"ה מדאורייתא(.
ד( מדרבנן צריך לעשׂות שניהם, דלא סגי בבדיקה משום דחיישינן שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עלויה )פירוש שישהה מלבערו, ויעבור בבל יראה(. ולא סגי בביטול, או משום דחיישינן שמא יתחרט מביטולו )רש"י פסחים ב' ע"א ד"ה בודקין(, או משום גזירה שמא יבא לאכלו )תוספות שם ד"ה אור(.
ה( תקנו חכמים שיבדוק בליל י"ד, משום שצריך לבדוק לאור הנר, והנר מבהיק יפה בלילה, וגם משום שאז בני אדם מצויין בבתיהם.
ו( זמן בדיקת חמץ הוה בתחילת הלילה, כדי שלא ישכח או יתרשל.
ז( לא יתחיל שום מלאכה בחצי שעה קודם זמן הבדיקה. ולא יאכל יותר מכביצה פת או פירות הרבה משהתחיל זמן הבדיקה. ופירות הרבה מותרים רק בחצי שעה קודם הזמן.
ח( גם הלימוד אסור קודם שיבדוק. ובחצי שעה קודם הזמן פליגי אי שרי או לא. ואם ביקש לאחד שיזכירנו, מותר.
ט( הלימוד בבית המדרש לאחר התפילה בלא פלפול מותר.
י( אם התחיל בזמן ההיתר, צריך להפסיק כשיבא הזמן, ולא בחצי שעה קודם.
יא( אם מתפלל מעריב בצבור, מותר להתפלל קודם הבדיקה. ולהתפלל ביחיד, אי יכול ליתן הבדיקה לאחר והוא יתפלל, יעשׂה כן, דעי"ז יקיים שניהם. ואי אינו רגיל להתפלל ביחיד, חיישינן שישכח להתפלל, ולכן יתפלל תחילה כיון שהוא תדיר. ואי אינו רגיל להתפלל ביחיד, פליגי אי יבדוק או יתפלל תחילה.
יב( קודם שיתחיל יטול ידיו ומברך ברוך וכו' אשר קדשנו וכו' על ביעור חמץ, כיון דסוף המצוה הוה הביעור.
יג( שכח לברך קודם התחלת הבדיקה, יכול לברך כל זמן שעוסק בבדיקה. ואם סיים הבדיקה, נחלקו הפוסקים אם יכול לברך בשעת שׂריפה, והרוצה לברך אין מוחין בידו.
יד( יזהר שלא יפסיק בין הברכה להתחלת הבדיקה בדברים שאינם מצורך הבדיקה. ודברים שהם מצורך הבדיקה, מותר להפסיק. ואם סח בדברים שאינם מצורך הבדיקה, צריך לחזור ולברך.
טו( לאחר שהתחיל הבדיקה, טוב שלא יפסיק בדיבור, כדי לשׂום לב לבדוק היטב בכל המקומות שצריך. ואם הפסיק, אין צריך לחזור ולברך.
טז( אם בודק כמה בתים, מברך רק ברכה אחת, ואפילו אם הם בכמה חצרות.
יז( יכול בעל הבית לברך ולהוציא כמה בני אדם המסייעים בבדיקה, ויענו אמן על ברכתו, ויתפזרו לבדוק בכל החדרים. ויכול למנות שליח לבדוק, ויברך השליח. ומכל מקום נכון לסייע בעצמו בבדיקה, דמצוה בו יותר מבשלוחו.
יח( טוב שלא יסמוך בבדיקה אלא על אנשים שהגיעו לכלל מצוות.
יט( נוהגים להניח עשׂרה חתיכות חמץ )קשה( קודם הבדיקה, ויזהר שלא יאבד א' מן החתיכות. ואפילו לא הניח, יכול לברך, דהברכה קאי על המצוה דהוא עצם הבדיקה, וגם על הביעור של החמץ שמניח לאכילתו למחר.
כ( תקנו חכמים לבדוק לאור הנר, כיון שעל ידה יכול לבדוק בחורין ובסדקין.
כא( ואם בדק בליל י"ג לאור הנר, הסכימו רוב האחרונים שיצא בדיעבד, ולכן הרוצה להחמיר יחזור ויבדוק בליל י"ד, אבל לא יברך.
כב( אם בדק ביום י"ג לאור הנר, צריך לחזור ולבדוק, אבל לא יברך על הבדיקה.
כג( עבר ולא בדק בליל י"ד, יבדוק ביום י"ד בצפרא )דזריזין מקדימין( לאור הנר, ולא לאור החמה. ואם הוא בודק אכסדרא ביום י"ד, אין צריך לבדוק לאור הנר, כיון דאורה מרובה. וכן כשבודק כנגד הארובה וחלון שאין בהן זכוכית.
כד( אין בודקין לאור האבוקה, כיון שאינו יכול להכניסו לחורין וסדקין, וגם מתיירא שלא ישׂרוף הבית, ואינו יוצא בדיעבד. וכן אין בודקין לאור הנר של חֵלֶב, כיון שהוא מתיירא שלא יפול על הכלים, ובדיעבד יוצא. וכן אין בודקין בנר של שמן, שמתיירא שמא ישפוך, ובדיעבד נחלקו האחרונים אי יצא או לא.
כה( צריך לבדוק כל מקום שמכניסין בהם חמץ אפילו באקראי. וכן האוצרות שמסתפק מהם באמצע הסעודה. ובית שהתינוקות מצויין שם צריך בדיקה.
כו( חורין הגבוהים שאין יד האדם מגעת שם, וכן הנמוכים פחות משלשה טפחים שאין נוח לשמש בהן, אין צריכין בדיקה.
כז( בתי כנסיות ובתי מדרשות צריך השמש לבדוק אותם בליל י"ד לאור הנר, כיון דתינוקות מצויין שם. ויכול לברך על בדיקה זו. אבל אינו מבטל החמץ, כיון שאינו שלו.
כח( צריך לכבד חדריו ביום י"ג, כדי שיוכל לבדוק כדין בתחילת ליל י"ד. ומכל מקום אינו יוצא ידי חובת בדיקה על ידי כיבוד זה, וצריך לבדוק בליל י"ד לאור הנר.
כט( צריך לבדוק בכיסין ובבתי ידים בשעת בדיקה, כיון שפעמים נותן בהם חמץ ולאו אדעתיה.
ל( נוהגין ליקח נוצה (feather) לכבד ולגרור החורין והסדקין.
לא( צריך להצניע מה שמשייר לאכילתו והחמץ שמצא, כדי שלא יצטרך לבדוק עוד הפעם אם יטלנו עכבר לפנינו או אם לא ימצא מספר החתיכות שהניח. ואם קרה כן, צריך לבדוק פעם אחרת, אבל לא יברך על הבדיקה השנית. ואם בדק ולא מצאו, יבטלנו פעם שנית )או בשעת הביעור(.
לב( אין צריך לחשוש שנטלו עכבר אם לא ראה שנטלו עכבר לפניו.
לג( אם הניחו במקום שאין עכבר יכול לבא ואין יד התינוקות ממשמשין שם, ומצא פחות ממה שהניח, יש לתלות שאדם נטלו, ואין צריך לבדוק שנית. ולכן נכון לכפות עליו כלי או יתלנו באויר או בתיבה.
לד( אחר הבדיקה בלילה יבטל החמץ שמצא, ויאמר ”כָּל חֲמִירָא )פירוש כולל חמץ ושׂאור( דְאִיתֵיה בִּרְשׁוּתִי דְלָא חֲזִיתֵּיה וּדְלָא בִּעַרְתֵּיה לִבָטֵיל וְלִיהַוֵי הֶפְקֵר כְּעַפְרָא דְאַרְעָא“.
לה( אינו מבטל החמץ שראה, כיון דעדיין רוצה לאכול החמץ שמשייר. וגם רוצה לקיים מצות שׂריפת חמץ בחמץ שלו.
לו( צריך לאומרו בלשון שמבין, כיון שהוא עושׂה חלות הפקר בהחמץ. ואם אינו מבין, אם על כל פנים מבין ענין של ביטול, מהני בדיעבד, ואם חושב שהוא איזה תחינה, לא מהני.
לז( טוב לחזור ולבטל ביום לאחר שׁשׂרף החמץ )וישׂרוף החמץ קודם זמן איסורו כדי שיוכל לבטל אחר כך(, כיון דשייך שקנה חמץ לאכול או ששייר חמץ, וצריך ביטול עליהם. אבל לא יסמוך רק על הביטול של היום, דחיישינן שישכח לבטל ביום.
לח( בביטול של היום יאמר ”דְחֲזִיתֵּיה וּדְלָא חֲזִיתֵּיה, דְבִּעַרְתֵּיה וּדְלָא בִּעַרְתֵּיה וכו'“.
לט( בשעת הדחק יכול לעשׂות ביטול על ידי שליח, אבל בלא שליחות, אינו יכול לבטל חמצו של חבירו, אף על גב דהוה זכות לו.
מ( כששליח מבטל, יאמר כל חמירא דאיכא לפלוני וכו', ובלילה יאמר דלא ידע ביה, וביום יאמר דידע ביה ודלא ידע ביה וכו'.
מא( אם אין האיש בבית, יבטל במקום שהוא. ואם חושש האשה שלא יבטל בעלה, יכולה לתלות דמסתמא בעלה רוצה שתהיה שליח לבטל. ותאמר כל חמירא דאיכא לבעלי ברשותיה וכו'.
מב( אם לא בדק בליל י"ד, יבדוק מיד בצפרא י"ד בשעה שזוכר, ויבדוק לאור הנר, ויברך על הבדיקה אף על גב שביטלו קודם זמן איסוריה. ואם הוא קודם שעה ששית, יבטלנו קודם זמן איסוריה.
מג( אם לא בדק קודם החג, ונזכר התוך החג, אם לא ביטלו קודם זמן איסוריה, יבדוק בברכה לאור הנר בחורין ובסדקין, ואפילו ביום טוב, ומה שימצא יכפה עליו כלי, ויבערנו בחולו של מועד. ואם ביטלו קודם זמן איסוריה, יבדוק בחולו של מועד, ויברך על הבדיקה אף על גב שביטלו קודם זמן איסוריה.
מד( אם לא בדק עד לאחר החג, יבדוק בלא ברכה אחר החג, כדי להבדיל בין חמץ המותרת לחמץ שעבר עליו הפסח, שאסור מטעם קנס. ולכן לא יברך על בדיקה זו, כיון שאין החמץ אסור מצד הדין.
מה( אם נתחמץ לו חמץ גמור בפסח, צריך לברך בשעה שמבערו. אבל אם אינו חמץ גמור, לא יברך.
מו( אם בדק וביטל קודם פסח, ומצא חמץ בפסח, נחלקו האחרונים אי מברך עליו או לא, ולכן לא יברך, דספק ברכות להקל.
מז( המפרש לים או יוצא ביבשה בתוך שלשים יום של פסח, צריך לבדוק או בעצמו, או למנות אחר לבדוק. ואינו מברך על הבדיקה, כיון שאינו מבער מה שימצא.
מח( המפרש לים או יוצא ביבשה קודם שלשים יום של פסח,אין צריך לבדוק, ויבטלנו כשיגיע הזמן.
מט( המפרש לים או יוצא ביבשה לדרך רחוקה קודם שלשים יום של פסח, ודעתו לחזור קודם הפסח, חיישינן שמא יחזור בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער, ולכן צריך לבדוק קודם שיצא. ובשעת הדחק יש לסמוך על השיטות דלא חיישינן שמא יחזור בין השמשות.
נ( ואם דעתו לחזור ביום טוב עצמו, צריך לבדוק לכולי עלמא. ואם שכח לבדוק, יבטלנו כשיגיע הפסח בלא ברכה.
נא( יכול לבער החמץ בכל דבר שמשביתו, דהיינו על ידי שׂריפה, או על ידי שמפררו וזורקו לרוח, או שזורקו לים. ואם החמץ קשה, צריך לפררו קודם שזורקו לים. ויש להחמיר לפררו בכל אופן כשהוא זורקו לים.
נב( אם הוא מטילו לבית הכסא, אין צריך לפררו.
נג( המנהג הוא לשׂרפו, כדי לקיים מצות תשביתו אפילו למאן דאמר אין ביעור חמץ אלא שׂריפה.
נד( טוב לשׂרפו ביום, כמו נותר דנשׂרף ביום, ועוד כדי לזכור לעשׂות הביטול. ולכן טוב לשׂרפו בשעה שיכול לעשׂות הביטול אחר השׂריפה.
נה( אם יש לו הושענות, טוב לשׂרפו עמהם, דכיון שכבר נעשׂה בהם מצוה אחת, יעשׂה עמהם עוד מצוה.
נו( אם לא מצא חמץ בשעת בדיקתו, ישׂרוף הכלי שלקח לבדיקה, כדי שלא ישכח חובת ביעור.
h v g
בַּלַיְלָה
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ עַל בִּעוּר חָמֵץ.
כָּל חֲמִירָא וַחֲמִיעָא דְּאִכָּא בִרְשׁוּתִי דְּלָא חֲמִתֵּהּ וּדְלָא בִעַרְתֵּהּ וּדְלָא יְדַעְנָא לֵהּ לִבָּטֵל וְלֶהֱוֵי הֶפְקֵר כְּעַפְרָא דְאַרְעָא.
All leaven and sourdough that is in my possession, that I have not seen, and that I have not destroyed, and that I do not know about, shall be nullified and ownerless, like the dust of the earth.
h v g
כָּל חֲמִירָא וַחֲמִיעָא דְּאִכָּא בִרְשׁוּתִי דַּחֲזִתֵּהּ וּדְּלָא חֲזִתֵּהּ, דַּחֲמִתֵּהּ וּדְּלָא חֲמִתֵּהּ, דְּבִעַרְתֵּהּ וּדְלָא בִעַרְתֵּהּ,לִבָּטֵל וְלֶהֱוֵי הֶפְקֵר כְּעַפְרָא דְאַרְעָא.
All leaven and sourdough that is in my possession, that I have seen, and that I have not seen; that I have destroyed, and that I have not destroyed, shall be nullified and ownerless, like the dust of the earth.
יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ, כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי מְבַעֵר חָמֵץ מִבֵּיתִי וּמֵרְשׁוּתִי, כַּךְ ה' אֱלֹקַי וֵאלֹקֵי אֲבוֹתַי תְּבַעֵר אֶת כָּל הַחִיצוֹנִים וְאֶת רוּחַ הַטוּמְאָה תְּבַעֵר מִן הָאָרֶץ, וְאֶת יִצְרֵינוּ הָרַע תְּבַעֲרֵהוּ מֵאִתָּנוּ, וְתִתֵּן לָנוּ לֵב בָּשָׂר, וְכָל הַסִטְרָא אֲחָרָא וְכָל הָרִשְׁעָה כֶּעָשָׁן תִּכְלָה, וְתַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדוֹן מִן הָאָרֶץ, וְכָל הַמְעִיקִים לַשְׁכִינָה תְּבַעֲרֵם בְּרוּחַ בָּעֵר וּבְרוּחַ מִשְׁפָּט, כְּשֵׁם שֶׁבִּעַרְתָּ אֶת מִצְרַיִם בַּיָמִים הָהֵם וּבִזְמַן הַזֶה, אָמֵן:
h v g
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּֽנוּ עַל מִצְוַת עֵרוּב.
בַּהֲדֵין עֵרוּבָא יְהֵא שָׁרֵא לָנָא לַאֲפּוּיֵי וּלְבַשּׁוּלֵי וּלְאַטְמוּנֵי וּלְאַדְלוּקֵי שְׁרָגָא וּלְתַקָּנָא וּלְמֶעְבַּד כָּל צָרְכָנָא, מִיּוֹמָא טָבָא לְשַׁבַּתָּא [לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל הַדָּרִים בָּעִיר הַזֹּאת].
h v g
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּֽנוּ עַל מִצְוַת עֵרוּב.
בְּדֵין יְהֵא שָׁרָא לָנָא לְאֲפוּקֵי וּלְטַלְטוּלֵי, וּלְעִיוּלֵי מִבַּיִת לְבַיִת, וּמֵחָצֵר לְחָצֵר, וּמִבַּיִת לְבוֹר, וּמִבּוֹר לְבַיִת, וּמֵעִילִית לְתַחְתִּית, וּמִתַחְתִּית לְעִילִית, וּמִזָוִית לְזָוִית, וּמֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת, מִשַׁבָּת זוּ לְשַׁבָּת אֲחֱרֶת, לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל הַדָרִים בְּעִיר הַזֹאת:
על פי הגר"א ז"ל
אחר חצות היום יאמר פסוקי קרבן פסח אלו שׁבתנ"ך
שמות פרק יב
א וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה וְאֶֽל־אַֽהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹֽר: ב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָֽה: ג דַּבְּרוּ אֶל־כָּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּֽעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית־אָבֹת שֶׂה לַבָּֽיִת: ד וְאִם־יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל־בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל־הַשֶּֽׂה: ה שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן־שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן־הַכְּבָשִׂים וּמִן־הָֽעִזִּים תִּקָּֽחוּ: ו וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָֽׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת־יִשְׂרָאֵל בֵּין הָֽעַרְבָּֽיִם: ז וְלָֽקְחוּ מִן־הַדָּם וְנָֽתְנוּ עַל־שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל־הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר־יֹֽאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶֽם: ח וְאָֽכְלוּ אֶת־הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי־אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל־מְרֹרִים יֹאכְלֻֽהוּ: ט אַל־תֹּֽאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם־צְלִי־אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל־כְּרָעָיו וְעַל־קִרְבּֽוֹ: י וְלֹא־תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹֽפוּ: יא וְכָכָה תֹּֽאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַֽעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַֽאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַהֽ':
כא וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִֽשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹֽתֵיכֶם וְשַֽׁחֲטוּ הַפָּֽסַח: כב וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר־בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל־שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן־הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵֽצְאוּ אִישׁ מִפֶּֽתַח־בֵּיתוֹ עַד־בֹּֽקֶר: כג וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת־מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת־הַדָּם עַל־הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל־הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל־בָּֽתֵּיכֶם לִנְגֹּֽף: כד וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק־לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד־עוֹלָֽם: כה וְהָיָה כִּֽי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּֽאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הָֽעֲבֹדָה הַזֹּֽאת: כו וְהָיָה כִּי־יֹֽאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָֽעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶֽם: כז וַֽאֲמַרְתֶּם זֶֽבַח־פֶּסַח הוּא לַֽה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל־בָּתֵּי בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת־מִצְרַיִם וְאֶת־בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּֽשְׁתַּֽחֲוֽוּ: כח וַיֵּֽלְכוּ וַיַּֽעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת־מֹשֶׁה וְאַֽהֲרֹן כֵּן עָשֽׂוּ:
ויקרא פרק כג
ד אֵלֶּה מֽוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמֽוֹעֲדָֽם: ה בַּחֹדֶשׁ הָֽרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָֽעַרְבָּיִם פֶּסַח לַֽה':
במדבר פרק ט
א וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה בְמִדְבַּר־סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָֽרִאשׁוֹן לֵאמֹֽר: ב וְיַֽעֲשׂוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַפָּסַח בְּמֽוֹעֲדֽוֹ: ג בְּאַרְבָּעָה עָשָֽׂר־יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָֽעַרְבַּיִם תַּֽעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמֹֽעֲדוֹ כְּכָל־חֻקֹּתָיו וּכְכָל־מִשְׁפָּטָיו תַּֽעֲשׂוּ אֹתֽוֹ: ד וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַֽעֲשׂת הַפָּֽסַח: ה וַיַּֽעֲשׂוּ אֶת־הַפֶּסַח בָּֽרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָֽעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל: ו וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא־יָֽכְלוּ לַֽעֲשֹׂת־הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַֽיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַֽהֲרֹן בַּיּוֹם הַהֽוּא: ז וַיֹּֽאמְרוּ הָֽאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת־קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל: ח וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה־יְּצַוֶּה ה' לָכֶֽם: פ ט וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: י דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי־יִֽהְיֶה טָמֵא | לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַֽה': יא בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָֽעַרְבַּיִם יַֽעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל־מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹֽאכְלֻֽהוּ: יב לֹֽא־יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ־בוֹ כְּכָל־חֻקַּת הַפֶּסַח יַֽעֲשׂוּ אֹתֽוֹ: יג וְהָאִישׁ אֲשֶׁר־הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹֽא־הָיָה וְחָדַל לַֽעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵֽעַמֶּיהָ כִּי | קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהֽוּא: יד וְכִֽי־יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַֽה' כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַֽעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָֽרֶץ:
דברים פרק טז
א שָׁמוֹר אֶת־חֹדֶשׁ הָֽאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַֽה' אֱלֹקֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָֽאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָֽיְלָה: ב וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַֽה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָֽׁם: ג לֹֽא־תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּֽאכַל־עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת־יוֹם צֵֽאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּֽיךָ: ד וְלֹא־יֵֽרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל־גְּבֻֽלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹֽא־יָלִין מִן־הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָֽרִאשׁוֹן לַבֹּֽקֶר: ה לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת־הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר־ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָֽךְ: ו כִּי אִֽם־אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת־הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵֽאתְךָ מִמִּצְרָֽיִם: ז וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָֽלַכְתָּ לְאֹֽהָלֶֽיךָ: ח שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַֽה' אֱלֹקֶיךָ לֹא תַֽעֲשֶׂה מְלָאכָֽה:
יהושע פרק ה
י וַיַּֽחֲנוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּֽעֲשׂוּ אֶת־הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַֽרְבוֹת יְרִיחֽוֹ: יא וַיֹּאכְלוּ מֵֽעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּֽחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּֽה:
מלכים ב' פרק כג
כא וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת־כָּל־הָעָם לֵאמֹר עֲשׂוּ פֶסַח לַֽה' אֱלֹֽקֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּֽה: כב כִּי לֹא נַֽעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָֽׁפְטוּ אֶת־יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָֽה: כג כִּי אִם־בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יֹֽאשִׁיָּהוּ נַֽעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה לַֽה' בִּירֽוּשָׁלָֽם:
דברי הימים ב' פרק ל
א וַיִּשְׁלַח יְחִזְקִיָּהוּ עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל וִֽיהוּדָה וְגַם־אִגְּרוֹת כָּתַב עַל־אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה לָבוֹא לְבֵֽית־ה' בִּירֽוּשָׁלָם לַֽעֲשׂוֹת פֶּסַח לַה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵֽל: ב וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו וְכָל־הַקָּהָל בִּירֽוּשָׁלָם לַֽעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִֽי: ג כִּי לֹא יָֽכְלוּ לַֽעֲשׂתוֹ בָּעֵת הַהִיא כִּי הַכֹּֽהֲנִים לֹא־הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי וְהָעָם לֹא־נֶֽאֶסְפוּ לִירֽוּשָׁלָֽם: ד וַיִּישַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וּבְעֵינֵי כָּל־הַקָּהָֽל: ה וַיַּֽעֲמִידוּ דָבָר לְהַֽעֲבִיר קוֹל בְּכָל־יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵֽר־שֶׁבַע וְעַד־דָּן לָבוֹא לַֽעֲשׂוֹת פֶּסַח לַֽה' אֱלֹקֵי־יִשְׂרָאֵל בִּירֽוּשָׁלָם כִּי לֹא לָרֹב עָשׂוּ כַּכָּתֽוּב: ו וַיֵּֽלְכוּ הָֽרָצִים בָּֽאִגְּרוֹת מִיַּד הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו בְּכָל־יִשְׂרָאֵל וִֽיהוּדָה וּכְמִצְוַת הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שׁוּבוּ אֶל־ה' אֱלֹקֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל וְיָשֹׁב אֶל־הַפְּלֵיטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִכַּף מַלְכֵי אַשּֽׁוּר: ז וְאַל־תִּֽהְיוּ כַּֽאֲבֽוֹתֵיכֶם וְכַאֲחֵיכֶם אֲשֶׁר מָֽעֲלוּ בַּֽה' אֱלֹקֵי אֲבֽוֹתֵיהֶם וַיִּתְּנֵם לְשַׁמָּה כַּֽאֲשֶׁר אַתֶּם רֹאִֽים: ח עַתָּה אַל־תַּקְשׁוּ עָרְפְּכֶם כַּֽאֲבֽוֹתֵיכֶם תְּנוּ־יָד לַֽה' וּבֹאוּ לְמִקְדָּשׁוֹ אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ לְעוֹלָם וְעִבְדוּ אֶת־ה' אֱלֹֽקֵיכֶם וְיָשֹׁב מִכֶּם חֲרוֹן אַפּֽוֹ: ט כִּי בְשֽׁוּבְכֶם עַל־ה' אֲחֵיכֶם וּבְנֵיכֶם לְרַֽחֲמִים לִפְנֵי שֽׁוֹבֵיהֶם וְלָשׁוּב לָאָרֶץ הַזֹּאת כִּֽי־חַנּוּן וְרַחוּם ה' אֱלֹֽקֵיכֶם וְלֹֽא־יָסִיר פָּנִים מִכֶּם אִם־תָּשׁוּבוּ אֵלָֽיו: י וַיִּֽהְיוּ הָֽרָצִים עֹֽבְרִים מֵעִיר | לָעִיר בְּאֶֽרֶץ־אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְעַד־זְבֻלוּן וַיִּֽהְיוּ מַשְׂחִיקִים עֲלֵיהֶם וּמַלְעִגִים בָּֽם: יא אַךְ אֲנָשִׁים מֵֽאָשֵׁר וּמְנַשֶּׁה וּמִזְּבֻלוּן נִכְנְעוּ וַיָּבֹאוּ לִירֽוּשָׁלָֽם: יב גַּם בִּֽיהוּדָה הָֽיְתָה יַד הָֽאֱלֹקִים לָתֵת לָהֶם לֵב אֶחָד לַֽעֲשׂוֹת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים בִּדְבַר הֽ': יג וַיֵּאָֽסְפוּ יְרֽוּשָׁלַם עַם־רָב לַֽעֲשׂוֹת אֶת־חַג הַמַּצּוֹת בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי קָהָל לָרֹב מְאֹֽד: יד וַיָּקֻמוּ וַיָּסִירוּ אֶת־הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר בִּירֽוּשָׁלָם וְאֵת כָּל־הַֽמְקַטְּרוֹת הֵסִירוּ וַיַּשְׁלִיכוּ לְנַחַל קִדְרֽוֹן: טו וַיִּשְֽׁחֲטוּ הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וְהַכֹּֽהֲנִים וְהַֽלְוִיִּם נִכְלְמוּ וַיִּֽתְקַדְּשׁוּ וַיָּבִיאוּ עֹלוֹת בֵּית הֽ': טז וַיַּֽעַמְדוּ עַל־עָמְדָם כְּמִשְׁפָּטָם כְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִֽישׁ־הָאֱלֹקִים הַכֹּֽהֲנִים זֹֽרְקִים אֶת־הַדָּם מִיַּד הַלְוִיִּֽם: יז כִּֽי־רַבַּת בַּקָּהָל אֲשֶׁר לֹֽא־הִתְקַדָּשׁוּ וְהַֽלְוִיִּם עַל־שְׁחִיטַת הַפְּסָחִים לְכֹל לֹא טָהוֹר לְהַקְדִּישׁ לַֽה': יח כִּי מַרְבִּית הָעָם רַבַּת מֵֽאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִשָּׂשׂכָר וּזְבֻלוּן לֹא הִטֶּהָרוּ כִּי־אָֽכְלוּ אֶת־הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר ה' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַֽד: יט כָּל־לְבָבוֹ הֵכִין לִדְרוֹשׁ הָֽאֱלֹקִים | ה'־אֱלֹקֵי אֲבוֹתָיו וְלֹא כְּטָֽהֳרַת הַקֹּֽדֶשׁ: כ וַיִּשְׁמַע ה' אֶל־יְחִזְקִיָּהוּ וַיִּרְפָּא אֶת־הָעָֽם:
פרק לה
א וַיַּעַשׂ יֹֽאשִׁיָּהוּ בִירֽוּשָׁלַם פֶּסַח לַֽה' וַיִּשְֽׁחֲטוּ הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָֽרִאשֽׁוֹן: ב וַיַּֽעֲמֵד הַכֹּֽהֲנִים עַל־מִשְׁמְרוֹתָם וַֽיְחַזְּקֵם לַֽעֲבוֹדַת בֵּית הֽ': ג וַיֹּאמֶר לַֽלְוִיִּם הַמְּבִונִים [הַמְּבִינִים] לְכָל־יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לַֽה' תְּנוּ אֶת־אֲרֽוֹן־הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן־דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֵֽין־לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף עַתָּה עִבְדוּ אֶת־ה' אֱלֹֽקֵיכֶם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵֽל: ד וְהָכִונוּ [וְהָכִינוּ] לְבֵֽית־אֲבֹֽתֵיכֶם כְּמַחְלְקֽוֹתֵיכֶם בִּכְתָב דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּבְמִכְתַּב שְׁלֹמֹה בְנֽוֹ: ה וְעִמְדוּ בַקֹּדֶשׁ לִפְלֻגּוֹת בֵּית הָֽאָבוֹת לַֽאֲחֵיכֶם בְּנֵי הָעָם וַֽחֲלֻקַּת בֵּֽית־אָב לַֽלְוִיִּֽם: ו וְשַֽׁחֲטוּ הַפָּסַח וְהִֽתְקַדְּשׁוּ וְהָכִינוּ לַֽאֲחֵיכֶם לַֽעֲשׂוֹת כִּדְבַר־ה' בְּיַד־מֹשֶֽׁה: ז וַיָּרֶם יֹֽאשִׁיָּהוּ לִבְנֵי הָעָם צֹאן כְּבָשִׂים וּבְנֵֽי־עִזִּים הַכֹּל לַפְּסָחִים לְכָל־הַנִּמְצָא לְמִסְפַּר שְׁלֹשִׁים אֶלֶף וּבָקָר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אֵלֶּה מֵֽרְכוּשׁ הַמֶּֽלֶךְ: ח וְשָׂרָיו לִנְדָבָה לָעָם לַכֹּֽהֲנִים וְלַֽלְוִיִּם הֵרִימוּ חִלְקִיָּה וּזְכַרְיָהוּ וִֽיחִיאֵל נְגִידֵי בֵּית הָֽאֱלֹקִים לַכֹּֽהֲנִים נָֽתְנוּ לַפְּסָחִים אַלְפַּיִם וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וּבָקָר שְׁלֹשׁ מֵאֽוֹת: ט וְכָֽונַנְיָהוּ [וְכָֽנַנְיָהוּ] וּשְׁמַֽעְיָהוּ וּנְתַנְאֵל אֶחָיו וַֽחֲשַׁבְיָהוּ וִֽיעִיאֵל וְיֽוֹזָבָד שָׂרֵי הַֽלְוִיִּם הֵרִימוּ לַֽלְוִיִּם לַפְּסָחִים חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וּבָקָר חֲמֵשׁ מֵאֽוֹת: י וַתִּכּוֹן הָֽעֲבוֹדָה וַיַּֽעַמְדוּ הַכֹּֽהֲנִים עַל־עָמְדָם וְהַֽלְוִיִּם עַל־מַחְלְקוֹתָם כְּמִצְוַת הַמֶּֽלֶךְ: יא וַיִּשְֽׁחֲטוּ הַפָּסַח וַיִּזְרְקוּ הַכֹּֽהֲנִים מִיָּדָם וְהַֽלְוִיִּם מַפְשִׁיטִֽים: יב וַיָּסִירוּ הָֽעֹלָה לְתִתָּם לְמִפְלַגּוֹת לְבֵֽית־אָבוֹת לִבְנֵי הָעָם לְהַקְרִיב לַֽה' כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר מֹשֶׁה וְכֵן לַבָּקָֽר: יג וַֽיְבַשְּׁלוּ הַפֶּסַח בָּאֵשׁ כַּמִּשְׁפָּט וְהַקֳּדָשִׁים בִּשְּׁלוּ בַּסִּירוֹת וּבַדְּוָדִים וּבַצֵּלָחוֹת וַיָּרִיצוּ לְכָל־בְּנֵי הָעָֽם: יד וְאַחַר הֵכִינוּ לָהֶם וְלַכֹּֽהֲנִים כִּי הַכֹּֽהֲנִים בְּנֵי אַֽהֲרֹן בְּהַֽעֲלוֹת הָֽעוֹלָה וְהַֽחֲלָבִים עַד־לָיְלָה וְהַֽלְוִיִּם הֵכִינוּ לָהֶם וְלַכֹּֽהֲנִים בְּנֵי אַֽהֲרֹֽן: טו וְהַֽמְשֹֽׁרְרִים בְּנֵֽי־אָסָף עַל־מַֽעֲמָדָם כְּמִצְוַת דָּוִיד וְאָסָף וְהֵימָן וִֽידֻתוּן חוֹזֵה הַמֶּלֶךְ וְהַשֹּֽׁעֲרִים לְשַׁעַר וָשַׁעַר אֵין לָהֶם לָסוּר מֵעַל עֲבֹֽדָתָם כִּֽי־אֲחֵיהֶם הַֽלְוִיִּם הֵכִינוּ לָהֶֽם: טז וַתִּכּוֹן כָּל־עֲבוֹדַת ה' בַּיּוֹם הַהוּא לַֽעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְהַֽעֲלוֹת עֹלוֹת עַל מִזְבַּח ה' כְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ יֹֽאשִׁיָּֽהוּ: יז וַיַּֽעֲשׂוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים אֶת־הַפֶּסַח בָּעֵת הַהִיא וְאֶת־חַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעַת יָמִֽים: יח וְלֹא־נַֽעֲשָׂה פֶסַח כָּמֹהוּ בְּיִשְׂרָאֵל מִימֵי שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא וְכָל־מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל | לֹֽא־עָשׂוּ כַּפֶּסַח אֲשֶׁר־עָשָׂה יֹֽאשִׁיָּהוּ וְהַכֹּֽהֲנִים וְהַֽלְוִיִּם וְכָל־יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל הַנִּמְצָא וְיֽוֹשְׁבֵי יְרֽוּשָׁלָֽם: יט בִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמַלְכוּת יֹֽאשִׁיָּהוּ נַֽעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּֽה:
אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת
The חכמים were מתקן a מצוה to drink four כוסות of wine during the סדר. This is כנגד the ארבעה לשׁונות of גאולה mentioned at the beginning of פרשׁת וארא, namely:
וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵֽעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים, וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים.
h v g
The מעשׂה נסים explains that there were 4 degrees of גאולה by יציאת מצרים:
1) The יְצִיאָה, the actual exit from the boundaries of מצרים.
2) The שִׁחְרוּר, the emancipation of the בני ישׂראל from their indenture and servitude to the מצריים.
3) The קִנְיָן, the acquisition that הקב"ה attained in the בני ישׂראל as עבדי ה'.
4) The אִישׁוּת, union that הקב"ה established with כלל ישׂראל.
h v g
These four degrees of גאולה are implied in the ד' לשׁונות שׁל גאולה.
1) והוצאתי אתכם מתּחת סבלת מצרים-that ה' took us out of the boundaries of מצרים.
2) והצלתי אתכם מעבדתם-that ה' rescued us from the bondage of מצרים.
3) וגאלתי אתכם בּזרוע נטויה ובּשׁפטים גדלים-that ה' acquired us as עבדים, as we find the גמרא in בבא מציעא דף מ"ז עמוד א' explains the term על הגאולה to mean a קנין.
4) ולקחתי אתכם לי לעם-that ה' established a matrimonial bond with כלל ישׂראל, as we find the גמרא in קידושׁין דף ה' עמוד א' lists the word קיחה as a לשׁון of קידושׁין.
h v g
The same 4 degrees can be attributed to the assignment of the מצות that were attached to each כּוס.
1) כּוס ראשׂון- קידושׁ - This correlates to the degree of שׁחרור, since we say “זמן חרותינו” in קידושׁ.
2) כּוס שׁני- הגדה - This correlates to the degree of יציאה, since we relate the סיפור יציאת מצרים on this כּוס.
3) כּוס שׁלישׁי- בּרכת המזון - This correlates to the degree of קנין to be עבדי ה', as we state the concepts of תּורה, בּרית, and ארץ ישׂראל in בּרכת המזון.
4) כּוס רביעי- הלל - This correlates to the degree of אישׁות, since the end of the הגדה deals with the גאולה העתידה, when we will experience the ultimate affinity of הקבּ"ה.
h v g
For this reason, the כּוסות were divided, with 2 being before the מצות of מצה ומרור, which symbolize the concepts of יציאה and שחרור, and two two relegated to the end of the סדר, which deal with the גאולה העתידה, where we will experience the קנין and אישׁות of ה'.
So, too, the הלל was divided amongst the כוסות, The beginning of הלל (בצאת ישׂראל) deals with גאולה and שׁחרור, is said on the second כּוס. The end of הלל, which is said on the fourth כּוס, deals with the גאולה העתידה.
h v g
Four degrees of גאולה:
1)____________________________________________
2)____________________________________________
3)____________________________________________
4)____________________________________________
h v g
Correlation to ארבעה לשׁונות שׁל גאולה:
1)____________________________________________
2)____________________________________________
3)____________________________________________
4)____________________________________________
h v g
Correlation to the מצוה of each one of the ארבעה כּוסות:
1)____________________________________________
2)____________________________________________
3)____________________________________________
4)____________________________________________
h v g
Division of כּוסות before the מצה ומרור and after :
1 & 2)________________________________________
3 & 4)________________________________________
h v g
Division of הלל for the כּוסות:
1 & 2)________________________________________
3 & 4)________________________________________
h v g
קַדֵּשׁ. וּרְחַץ. כַּרְפַּס. יַחַץ. מַגִּיד. רָחְצָה. מוֹצִיא. מַצָּה. מָרוֹר. כּוֹרֵךְ. שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ. צָפוּן. בָּרֵךְ. הַלֵּל. נִרְצָה.
The יסוד ושׁורשׁ העבודה writes that in these 15 רמזים lie “סודות גדולים ונפלאים מאוד”, great and wonderous secrets. Therefore, the רמזים should be said aloud, and before קידושׁ, one should say aloud “קדשׁ”, and before washing, one should say aloud “ורחץ”, until נרצה.
קַדֵּשׁ וּרְחַץ
The usual path of עבודת ה' is סוּר מֵרַע, first abandoning evil, and then עֲשֵׂה טוֹב, performing good deeds. On ליל פסח, the order is reversed; first we say קדשׁ, to sanctify ourselves with מצות, and then ורחץ, we cleanse ourselves from our impurities.
This can be understood according to the explanation offered by ספרים הקדושים on the פסוק in (פרק י"ב פסוק כ"ג) פרשת בּא, where משׁה רבּנו tells כלל ישׂראל - וּפָסַח ה' עַל הַפֶּסַח - which literally means that ה' will pass over the doors of the בני ישׂראל when he strikes מצרים.
However, ספרים הקדושים explain that there is another inference in the פסוק. חז"ל say that regarding תשׁובה, there is a rule - פִּתְחוּ לִי פֶּתַח כְּפִּתְחוֹ שֶׁל מַחַט, וַאֲנִי אֶפְתַח לָכֶם פֶּתַח כְּפִּתְחוֹ שֶׁל אוּלָם - if a person opens in his heart towards ה' even an opening like the eye of a needle, ה' will open an opening like the gates of the אולם in the בית המקדשׁ. This seems to say that the first advance towards תשובה and closeness to ה' must be made by the person. Only after the person makes his advance will ה' reciprocate and draw the person close.
By גאולת מצרים, ה' did not wait for כלל ישׂראל to make the first advance of תשובה, since any delay would be costly, with כלל ישׂראל already in the מ"ט שׁערי טומאה. Therefore, ה' “passed over” the requirement of “פֶּתַח”, meaning the “פֶּתַח שֶׁל מַחַט”, and took the initiative to draw them close before they did תשובה.
For this reason, we are מְרַמֵז that on the night of פסח, the order is reversed - קדשׁ ורחץ - first we are sanctified, and then we cleanse ourselves.
h v g
Question: ?
Answer:
א( צריך להכין השולחן מבעוד יום כדי להתחיל הסדר מיד, כדי שלא יישנו התינוקות.
ב( אין לקדש מבעוד יום כמו בשאר שבתות וימים טובים, כיון דמצות מצה הוה בלילה, וצריך קידוש בזמן הראויה לסעודה. ועוד, דכוס של קידוש הוה כוס ראשון של ד' כוסות.
ג( יסדר שולחנו בכלים נאים, דהוה בכלל דרך חרות, וכן יסדר מקום משבו שיכול להסב.
ד( צריך להסב לצד שׂמאל, ולא על גביו, ולא על פניו. ואפילו איטר יד יסב לצד שׂמאל.
ה( שיטת הראבי"ה דבזמן הזה אין צריך להסב, כיון דאין זה דרך חירות בזמנינו. וסמכינן על זה בדיעבד. וכן יש נשים הסומכות על זה.
ו( בן אצל אביו צריך להסב, ואפילו אביו גם כן רבו, דמסתמא נותן לו רשות להסב.
ז( תלמיד אצל רבו, ואפילו אינו רבו מובהק, אין להסב אלא אם כן נתן לו רבו רשות בפירוש.
ח( תלמיד חכם מופלג בדורו, דינו כרבו מובהק.
ט( אם לא אכל ולא שתה בהסיבה, אם הוא במקום שיכול לחזור ולאכול או לשתות עוד הפעם בהסיבה, יחזור. ואם לאו, סמכינן על דברי הראבי"ה דבזמן הזה אין צריך להסב.
י( לכן בכוס שנייה, שיכול להוסיף על הכוסות, וכן באכילת מצה של מצוה, יחזור וישתה או יאכל עוד הפעם. אבל בכוס ראשון דנוהגין שלא לשתות, ובשני כוסות האחרונות, דאסור להוסיף, וכן באכילת אפיקומן, יסמוך על שיטת הראבי"ה דבזמן הזה אין צריך להסב.
יא( לכתחילה יסב כל הסעודה.
יב( צריך לשתות ד' כוסות על הסדר, והיינו שיאמר ההגדה ביניהם, ואם שתאן בבת אחת, לא יצא.
יג( שיעור הכוס, רביעית יין אחר המזיגה.
יד( כוס המחזיק יותר מרביעית, יש אומרים שצריך לשתות רוב של אותו כוס. לפיכך, אם היין קשה לו, יקח כוס שהוא שיעור מצומצום.
טו( לכתחילה ישתה הכוס בתוך כדי שתיית רביעית, ואם שתה ביותר מתוך כדי אכילת פרס, אין שתייתו מצטרף, וצריך לחזור ולשתות, אפילו בכוס ג' וד'.
טז( אפילו מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו )שכאב לו ראשו( או ששׂונאו, צריך לשתות ד' כוסות. ויכול למזגו היטב, ובלבד שישאר יין שכשר לקידוש.
יז( מי שהיין מזיקו כל כך שהוא נופל למשכב, אין צריך לשתות ד' כוסות.
יח( יקח היין המשובח ביותר, ויש מעלה ביין אדום.
יט( יוצאין ביין מבושל, ויש הידור ביין שאינו מבושל.
כ( אפילו עני המתפרנס מן הצדקה צריך לשתות ד' כוסות, ויש חיוב על הגבאי צדקה ליתן לעניים בשביל ד' כוסות. ואם לא נתנו לו, צריך אפילו למכור מלבושו כדי לקיים ד' כוסות.
כא( נשים חייבות במצות ד' כוסות, ומצה, ומרור, וסיפור יציאת מצרים.
כב( מצוה ליתן ד' כוסות לקטנים שהגיעו לחינוך.
כג( מחלקים קליות ואגוזים )ושאר מיני מטעמים( לקטנים, כדי שלא יישנו, וישאלו ה”מה נשתנה“, ויקבלו התשובה על שאלתם )עבדים היינו( קודם שיישנו.
כד( נוהגין שלא ימזוג בעצמו, אלא אחר ימזוג בשבילו, דרך חירות.
כה( יש נוהגין לומר הריני מוכן ומזומן לקיים מצות קידוש וארבע כוסות.
כו( מקדש על כוס ראשון ומברך שהחיינו, ויכוין לצאת על ידי ברכה זו על כל מצות הלילה )מצה, מרור, ד' כוסות, סיפור יציאת מצרים(.
כז( בשבת מוסיף ויכולו, ובמוצאי שבת אומר יַקְנְהַ"ז.
י - יין )בורא פרי הגפן(
ק - קידוש )אשר בחר בנו(
נ - נר )בורא מאורי האש(
ה - הבדלה )המבדיל בין קודש לקודש(
ז - זמן )שהחיינו(
כח( שכח להבדיל, יבדיל על כוס שני בסוף מגיד.
כט( שכח להבדיל, ונזכר באמצע סעודתו, יפסיק מאכילתו )דאסור לאכול קודם שיבדיל(, ויבדיל מיד, אבל לא יברך בורא פרי הגפן, שכבר נפטר בברכתו על כוס שני.
ל( שכח להבדיל ונזכר קודם או תוך ברכת המזון, יבדיל על כוס ג'.
לא( שכח להבדיל ונזכר אחר ברכת המזון, יבדיל על כוס ד'. נזכר לאחר כוס ד', יבדיל על כוס ה' )נוסף(.
לב( שותה כוס קידוש בהסיבה, ואם שכח להסב, יסמוך על שיטת הראבי"ה ולא ישתה עוד הפעם.
לג( אינו מברך ברכה אחרונה )על הגפן(, דסומך על ברכת המזון שיברך אחר כך.
לד( שיטת המחבר שאינו מברך על כוס שני, לכן הרשות בידו לשתּות עוד כוסות בין כוס ראשון לשני. אבל שיטת הרמ"א דמברך על כוס שני, ולכן אין לשתּות כוס אחר, דכיון שמברך עליו, נראה כמוסיף על הכוסות.
לה( אפילו לשיטת המחבר, יזהר שלא יִשְׁתַּכֵּר.
לו( שיטת המחבר דמביאין שלשה מצות, דצריך לברך המוציא על לחם משנה דהיינו העליון והתּחתּון שהם שלימים, ומברך על אכילת מצה על האמצעי שהוא פרוסה, דנקרא לחם עוני, ודרכו של עני בפרוסה.
לז( שיטת הגר"א דיכול לברך המוציא על הפרוסה, ומהני בשביל לחם משנה, כיון דבליל פסח יש חשיבות לפרוסה, ואין צריך שלימים. לכן סגי בשני מצות.
לח( צריך לתת על הקערה שני תּבשילין, א' צלויה זכר לפסח, וא' מבושל זכר לחגיגה. ונוהגין בזרוע צלויה )על שם זרוע נטויה( זכר לפסח, ובביצה מבושלת )כלומר בעי רחמנא למיפרק יתנא, אי נמי זכר לאבילות שאין לנו בית המקדש להביא הקרבן פסח( זכר לחגיגה. ונוהגין לצלות הביצה אחר הבישול.
לט( אם שכח לצלות הזרוע, יכול לצלותו בלילה, ואסור לאוכלו בלילה )דאין אוכלין בשׂר צלויה בליל פסח בזמן הזה(, אלא יאכלנו ביום )כדי לעשׂותו אוכל נפשׁ להתיר מלאכת הצלי ביום טוב(.
מ( כתב החיי אדם דנכון לאכול הזרוע והביצה ביום, ולא יזרקנה, דהוה ביזוי מצוה.
מא( נותן על הקערה כרפס )או ירק אחר( ולדעת הרמ"א מי מלח )או חומץ(.
מב( נותן על הקערה מרור וחרוסת.
מג( סדר הקערה לדעת הרמ"א כזה, כדי שלא יעבור על המצות.
מד( סדר הקערה לדעת האר"י ז"ל כזה, כשני סֶגוֹלִים.
מה( סדר הקערה לדעת הגר"א כזה.
מו( יוצאין ידי חובת מִצְוַת מרור בחמשה מיני ירקות.
א( חזרת (Romaine Lettuce) ב( עולשין (Endives) ג( תמכא (Horseradish)
ד( חרחבינא (Escarole) ה( מרור
מז( יוצא בעלים (leaves) אם הם לחים (moist), ובקלחים (stalks) בין לחים ובין יבשים. ואינו יוצא בשרשים קטנים, אבל יוצא בשורש עבה כגון של תמכא, מפני שהוא כקלח.
מח( אין יוצאין במרור שהוא כבוש (pickled), מפני שהוא כמבושל, לכן יזהר שלא יניח התמכא במים לכ"ד שעות )כשרוצה לרככו(.
מט( יש לפרר התמכא קודם אכילתו, ויזהר שלא יפיג טעמו
(lose its taste), ולכן לא ינחנו מגולה כל כך, רק מתחילת הסדר.
נ( עיקר המצוה בחזרת, כיון שתחילתו רכה וסופו קשה, דומיא דהשעבוד )שהיה בפה רך(. ואם אין לו, יטול כסדר שֶׁשָׁנוּיִים.
נא( יעשׂה החרוסת )מערב יום טוב( עבה זכר לטיט, ויוסיף יין קודם לאכילת המרור לרככו, זכר לדם.
נב( נותנין לתוך החרוסת מפירות שנשתבחו בהם ישׂראל, כגון תפוחים )תחת התפוח עוררתיך(, תאנים )התאנה חנטה פגיה(, אגוזים )אל גינת אגוז ירדתי(. ונותנין לתוכו שׁקדים )על שם ששקד הקב"ה על הקץ(.
נג( נותנין לתוך החרוסת קִנָמוֹן (Cinnamon) וְזַנְגְבִיל (Ginger) זכר לתבן שמגבלין בו (mix) את הטיט.
וֶוען דֶער טַאטֶע קוּמְט אַהֵיים פוּן שׁוּהל פֶּסַח בַּיי נַאכט, טוּהט עֶר זִיך אָהן דֶעם קִיטֶל אוּן מַאכט שׁוֹין קִידוּשׁ, כְּדֵי דִי קְלֵיינֶע קִינְדֶער זָאֶלן נִישׁט אַיינ-שְׁלָאפֶען.
הִנְנִי מוּכָן וּמְזוּמָּן לְקַיֵּם מִצְוַת כּוֹס רִאשׁוֹנָה מֵאַרְבַּע כּוֹסוֹת לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ עַל יְדֵי הַהוּא טְמִיר וְנֶעְלָם בְּשֵׁם כָּל-יִשְׂרָאֵל.
(לשבת וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר)
יוֹם הַשִּׁשִּׁי, וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם: וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיְבָרֵךְ אֱלֹקִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת:)
סַבְרִי מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי:
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן:
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל-עָם, וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל-לָשׁוֹן, וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וַתִּתֶּן-לָנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ בְּאַהֲבָה (לשבת: שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה וּ) מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה, חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן אֶת-יוֹם (לשבת: הַשַּׁבָּת הַזֶה וְאֶת-יוֹם) חַג הַמַּצוֹת הַזֶּה. זְמַן חֵרוּתֵנוּ, (לשבת: בְּאַהֲבָה,) מִקְרָא קֹדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל-הָעַמִים. (לשבת: וְשַׁבָּת) וּמוֹעֲדֵי קָדְשֶׁךָ (לשבת: בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן) בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן הִנְחַלְתָּנוּ: בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְקַדֵּשׁ (לשבת: הַשַׁבָּת וְ) יִשְׂרָאֵל וְהַזְמַנִּים:
(כשחל יו"ט במוצאי שבת מוסיפים כאן ברכות הבדלה)
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ:
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ, בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִים, בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. בֵּין קְדֻּשַּׁת שַׁבָּת לִקְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב הִבְדַּלְתָּ. וְאֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה קִדַּשְׁתָּ. הִבְדַּלְתָּ וְקִדַּשְׁתָּ אֶת-עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתֶךָ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ:)
מען דארף אין זינען האבן ביי שהחינו די אלע מצוות פון די נאכט.
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה:
h v g
מֶען וַואשְׁט זִיך דִי הֶענט אוּן מֶען זָאגט נִישְׁט דִי בְּרָכָה "עַל נְטִילַת יָדָיִם".
נד( נוטל ידיו לטיבול ראשון, דדבר שטיבולו במשקין צריך נטילה. ואין מברכין על נטילת ידים, ולדעת הגר"א מברכין עליו.
The reason we wash our hands at this point is because we are about to eat כּרפס, which is a vegetable dipped into a liquid. Since this renders the vegetable מוּכְשָׁר לְקַבֵּל טוּמְאָה, fit to become טמא, we first wash our hands, in order to be מטהר them, so that the vegetable should not become טמא. The question arises that all year round, we are not מקפיד on this (since we are anyway not careful with דיני טומאה), so why are we careful about this on ליל פּסח ?
The נצי"ב writes that the חכמים were מתקן that even in גלות, the הנהגה of the אידען on ליל פּסח should follow (to whatever degree possible) the הנהגה that took place during the time when the בית המקדשׁ was standing, and כלל ישׂראל was מקריב the קרבן פסח. For this reason, we wash our hands, in order to keep our performance in accordance with the הנהגה of כלל ישׂראל during the time of the בית המקדשׁ.
Similarly, the נצי"ב explains, that this is the reason that we have the מנהג to wear the קיטול. In the period of the בית המקדשׁ, the most precious garment was white linen. When a person ate from קרבּנות, he would don a בּגד of white linen as a sign of חשׁיבות. In order to imitate this custom, we also wear a בּגד of white.
h v g
Question: ?
Answer:
מֶען נֶעמט אַ שְׁטִיקֶעלֶע גְרִינְצַייג, וֵויינִיגֶער פוּן אַ כְּזַיִת, אוּן מֶען טִינְקְט דָאס אַיין אִין זַאלְץ וַואסֶער, אוּן מֶען זָאגְט אַ בְּרָכָה "בּוֹרֵא פְּרִי הָאַדָמָה", אוּן מֶען הָאט אִין זִינֶען צוּ פַּטֶרֶ'ן דִי מָרוֹר.
נה( יקח פחות מכזית כרפס )או ירק אחר(, כדי שלא יצטרך לברך אחריו בורא נפשות.
נו( יטבול הכרפס במי מלח )או בחומץ(, ולא בחרוסת.
נז( מברך בורא פרי האדמה, ויכוין בברכתו לצאת ידי ברכת הנהנין על המרור.
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה:
Although חז"ל explain (in מסכת פסחים דף קי"ד עמוד ב') that reason for dipping the ירק into a משׁקה before the סעודה (the טִיבּוּל רִאשׁוֹן) is כְּדֵי שֶׁיִשְׁאֲלוּ הַתִּינוֹקוֹת, in may also be explained with the concept of מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵים בִּשְׁבַח.
The catalyst of the descent of the בני ישׂראל to מצרים was מכירת יוסף. This event culminated in the immersion of his כְּתוֹנֶת in דם (וַיִטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָם). גלות מצרים concluded with the immersion of the אֲגוּדַת אֵזוֹב into the pail with the דם פּסח (וּטְבַלְתֶּם בַּדָם אֲשֶׁר בַּסָף).
To commemorate these two טיבּוּלים, one of גנות (כתונת יוסף) and one of שׁבח (אגודת אזוב), we make two טיבולים. (הגדת רבי אליעזר אשכנזי, בעל מעשׂה ה')
Question:
?
Answer:
מֶען נֶעמְט דִי מִיטֶעלְסְטֶע מַצָה, וָואס הֵייסְט לֵוִי, אוּן מֶען צוּ-בְּרֶעכְט דָאס אִין הֶעלְפְט, דִי גְרֶעסֶערֶע הֶעלְפְט לֵייגְט מֶען אַוֶועק פַאר דִי אַפִיקוֹמָן, אוּן דִי קְלֶענֶערֶע הֶעלְפְט לֵייגְט מֶען צוּרִיק צְוִוישֶׁען דִי צְוֵויי מַצוֹת.
נח( יקח מצה האמצעית ויבצענו (split it) לשנים, ומניח חלק הגדול משומר בשביל האפיקומן.
The חתם סופר explains that the גאולה of מצרים was deficient in the respect that the גאולה was not complete. כלל ישׂראל never experienced complete redemption, as we are now once again in גלות. However, the גאולה העתידה will be a complete one, where we will realize all the greatness and glory of ה'. For this reason, we split the מצה, symbolizing the incompleteness of גאולת מצרים. We put half of this מצה away for צפון, which represents that the complete גאולה is hidden and awaiting us with the ultimate redemption of כלל ישׂראל by the גאולה העתידה.
h v g
Question:
_______________________________________________?
Answer:
Why do we split the middle מצה ?
In the בְּרִית בֵּין הַבְּתָרִים, הקבּ"ה told אברהם אבינו that -
גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִינוּי אוֹתָם )בראשית ט"ו, י"ג(
This teaches us that there will be 3 different גזירות in מצרים; 1) גירות, to be strangers, 2) עבדות, to be slaves, and 3) עינוי, suffering.
As רש"י says in (ה', ד')פּרשׁת שׁמות , שבט לוי did not experience the שעבּוד in מצרים. Therefore, the only גזירה that effected שבט לוי was גרות, and not עבדות and ענוי. Therefore, we take the middle מצה which is called לוי, and we break it, and put the greater half away, to symbolize that the greater part of the גזירה (עבדות and עינוי) did not effect שבט לוי. (שׁירת יהודה)
h v g
Question:
_______________________________________________?
Answer:
h v g
מֶען זָאגְט דִי הַגָדָה פוּן "הָא לַחְמָא עַנְיָא" בִּיז "גָאַל יִשְׂרָאֵל".
הרב אֵלִיָהוּ לַאפִּייַן ז"ל told over what he once heard from רב בצלאל of קעלם, about the custom of his grandfather, the מַלְבּוּשֵׁי יוֹם טוֹב.
Before he began the מגיד, he would proclaim, “Just as I am sitting here beginning the סדר, so, too, are all Jews worldwide performing the סדר and the מצות of מצה and מרור. Where did they observe this practice ? By their fathers, who observed it by their fathers, dating all the way back to the times of the ראשׁונים, the אמוראים, the תנאים, stretching back to the דור of the מדבר. This, in turn, gives us a direct link to those who experienced the נסים of גאולת מצרים, as the פסוק says in פרשת יתרו - אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם. The דור דעה, who were מקבל the תורה, saw with their own eyes the miracles that were done to מצרים. Our מסורה and הנהגה tonight is a direct legacy from the אידען who left מצרים.
h v g
The נתיבות המשׁפּט, in his הגדה מעשׂה ניסים, explains that in הלל הגדול, we say כי לעולם חסדו - the חסד of ה' is לעולם. This means that when ה' did חסד with us when He took us out of מצרים, He saw to it that every facet of the גאולה would be for the everlasting good of כלל ישׂראל. If we examine the ניסים appropriately, then we can understand how each aspect of the חסד effects us positively until this very day.
Perhaps we can add that this is included in what חז"ל say, “חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” - a person must envision himself as if he left מצרים. Although the simple understanding is that through theסיפור יציאת מצרים, one should feel as if he experienced the גאולה, it may also be understood to be telling us to contemplate through the סיפור יציאת מצרים how the חסדים of ה' were designed to effect us to this very day, as the נתיבות explains.
We may add that this can also be פשׁט in what the הגדה says later (in עבדים היינו) -
ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו וכו', משועבדים היינו לפרעה במצרים. Although the גלות may have ended in another manner, ה' saw to it that the גאולה should happen in a way that there would be no residual effects of the גלות. Therefore, even today, we owe our חרות to the חסד of ה' for taking us out of מצרים in the manner that He did.
h v g
נט( יגביה הקערה ואומר הא לחמא עניא.
ס( נשים חייבות במצות סיפור יציאת מצרים. ולכן יתרגם המילים ללשון שמבינין. ואפילו הני נשים שמכינין האוכל, יזהרו לומר לכל הפחות ”פסח, מצה, מרור“, והמכות, והלל, וישתו ד' כוסות.
הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָֽנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵכוֹל, כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הָשַּׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַּׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין:
Why do we begin מגיד with הא לחמא עניא ? Although it is important to tell about the מצה, it would be more appropriate later in the הגדה, either by מצה זו שׁאנו אוכלים, or by מוציא מצה.
The איל המילואים explains this with a משׁל. A king was strolling through a meadow, when he happened upon a young shepherd. After striking up a conversation with him, the king realized that the lad was a brilliant fellow, and his advice would greatly enhance the royal court. Thereupon the king invited the shepherd to accompany him to the palace, where he was appointed to the office of the treasury.
The jealous advisors libeled the new minister, accusing him of embezzling funds from the treasury. Despite the doubts that the king had about the accusations, he nonetheless felt compelled to investigate. Together with the older advisors, the king made an unannounced visit to the home of the treasurer. Much to the chagrine of the jealous advisers, they found him to be living a modest lifestyle, with a simple house and furnishings. Yet their jealousy was not easily placated. They began to search the residence of the shepherd, hoping to find signs of the embezzlement. But try as they may, there was no sign of any illegal pilfering.
Suddenly, they came upon a small, locked room. The attendants of the shepherd told them that no one ever entered this room besides the master of the house, who isolated himself there at the start of every day. Emboldened by this, the advisors encouraged the king to demand entrance to this room. The shepherd begged off, stating that he was embarrassed of the contents contained inside the room. Smelling victory, the advisors pressed the king to demand entrance to the chamber.
When they entered, they found it to be empty, except for a small pouch, staff, and flute. When pressured for an explanation, the shepherd offered the following.
“I come from a humble background, and it is only through the kindness of your majesty, the king, that I have been elevated to the ministerial level. I do not want the pomp and pageantry to allow me to become conceited. To prevent this, I enter this chamber every day and don the clothing of my youth, dressing once again as a shepherd, holding my staff, and playing my flute. Only after I am reminded of my background can I proceed to the palace, where I can serve the monarchy with devotion.”
On the night of the סדר, when we act בדרך חרות, we may also begin to feel that כוחי ועוצם ידי עשׂה לי את החיל הזה, that we have earned our status through our own devices. To prevent us from entertaining these thoughts, we begin with הא לחמא עניא. We, too, have a humble beginning, and it is only through the grace of הקב"ה that we have arrived at our position in life.
h v g
Question:
_______________________________________________?
Answer:
h v g
Why do we end off with a repititious phrase ? We first say הָשַּׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל, which means that we hope that next year, we should be out of גלות and in ארץ ישׂראל, and then we repeat הָשַּׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין, which again asks that next year, we should be out of גלות and free ?
The סאטמאר רבי זצ"ל answered with a quote from the תרגום יונתן on the פסוק in פרשׁת יתרו, where ה' said toכלל ישׂראל - ואשׂא אתכם על כּנפי נשׁרים. The תרגום יונתן says that הקב"ה took כלל ישׂראל out of מצרים on the night ofליל י"ד ניסן, and transported them to the מקום המקדשׁ, where they were מקריב the קרבן פּסח. Afterwards, theבני ישׁראל were returned to מצרים, where they later left during the day.
Therefore, we ask הקב"ה that לשׁנה הבּאה, we should be in ארץ ישׂראל. However, we do not want it to be the way it was by יציאת מצרים, where it was only a nocturnal sojourn. Therefore, we add on to our request more specifically, that לשׁנה הבּאה, we should be בּני חורין, we should be completely and permanently liberated.
h v g
Question:
_______________________________________________?
Answer:
מסלקין את הקערה (כדי שישאלו התינוקות), ומוזגין את הכוס, והבן שׁואל:
סא( מסלק הקערה מן השולחן )או מניחו בסוף השולחן( כדי שישאלו התינוקות למה מסלקין אותו קודם הסעודה.
סב( מוזגין כוס שני קודם אמירת ההגדה, כדי שישאלו התינוקות למה מוזגין עוד כוס קודם שמתחילין הסעודה.
סג( ואינו ממתין עד לפיכך אנחנו חייבים וכו' כדי למזוג הכוס, אף על פי שזהו זמנו הראוי לה )שאומרים הלל(, מפני הטעם שכתבנו.
סד( מחזירין הקערה למקומו קודם השאלות, כיון שמצות ההגדה על המצות, דכתיב לחם עוני, ודרשינן לחם שעונין עליו דברים הרבה.
סה( אם אין בן או בת לשאול השאלות, ישאלם אשתו, ואם אין לו אשה, שואלים זה לזה, ואפילו שני תלמידי חכמים שואלים זה לזה.
The קערה is removed (or moved away), in order to arouse the curiosity of the children, and they should ask questions.
ר' חיים שׁמואלאוויץ ז"ל explains that the the סדר is done with a question and answer format for a specific reason. We find that when a person visited the בית המקדשׁ, he entered through one entrance, and exited through another. The reason for this, according to ר' יעקב עמדין, was to avoid familiarity with the בית המקדשׁ. A person is supposed to feel that his visit to the מקום of השׁראת השׁכינה is special, and if he becomes to accustomed to the place, he will lose this feeling. In order to foster this unique feeling, he must travel a new way, and exit a different way than he entered.
So, too, when a person must absorb the lessons of יציאת מצרים, the חכמים felt that to avoid the dangers that familiarity generates, it is important to point out how things are different, and to pique the curiousity of those assembled.
h v g
Question:
_______________________________________________?
Answer:
טַאטֶע לֵעבֶּען אִיךְ וֶועל דִיר פְרֶעגֶען פִיהְר קַשְיוֹת.
מַה נִשְׁתַּנָּה פַארְוָואס אִיז פַארְעֶנְדֶערְשְׁט גֶעוָוארֶען
הַלַּיְלָה הַזֶּה דִי דאָזִיקֶע נַאכְט פוּן פֶּסַח
מִכָּל הַלֵּילוֹת פוּן אַלֶע נֶעכְט פוּן אַ גַאנְץ יָאהְר
דִי עֶרְשְטֶע קַשְיָא אִיז:
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אַז אַלֶע נֶעכְט פוּן אַ גַאנְץ יָאהְר
אָנוּ אוֹכְלִין עֶסֶען מִיר
חָמֵץ וּמַצָה חָמֵץ אוּן מַצָה
הַלַיְלָה הַזֶה [אָבֶּער] דִי דָאזִיקֶע נַאכְט [פוּן פֶּסַח]
כֻּלוֹ מַצָה עֶסֶען מִיר נָאר מַצָה
דִי צְוֵוייטֶע קַשְיָא אִיז:
שֶבְּכָל הַלֵילוֹת אַלֶע נֶעכְט פוּן אַ גַאנְץ יָאהְר
אָנוּ אוֹכְלִין עֶסֶען מִיר
שְׁאָר יְרָקוֹת פַארְשִידֶענֶע גְרִינְצַייגֶען
הַלַיְלָה הַזֶה [אָבֶּער] דִי דָאזִיקֶע נַאכְט [פוּן פֶּסַח]
מָרוֹר עֶסֶןע מִיר מָרוֹר
דִי דְרִיטֶע קַשְָיא אִיז:
שֶבְּכָל הַלֵילוֹת אַלֶע נֶעכְט פוּן אַ גַאנְץ יָאהְר
אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין טִינְקֶען מִיר נִישְט אַיין
אֲפִילוּ פַּעַם אֶחָת אַפִילוּ אֵיין מָאהְל אוֹיךְ נִישְט
הַלַיְלָה הַזֶה [אָבֶּער] דִי דָאזִיקֶע נַאכְט [פוּן פֶּסַח]
שְׁתֵּי פְּעָמִים טִינְקֶען מִיר אַיין, צְוֵויי מָאהְל, אֵיין מָאהְל כַּרְפַּס אִין זַאלְץ וַואסֶער, אוּן אֵיין מָאהְל מָרוֹר אִין חֲרוֹסֶת.
דִי פֶערְטֶע קַשְיָא אִיז:
שֶׁבְּכָל הַלֵילוֹת אַלֶע נֶעכְט פוּן אַ גַאנְץ יָאהְר
אָנוּ אוֹכְלִין עֶסֶען מִיר
בֵּין יוֹשְׁבִין סַיי זִיצֶענְדִיג
וּבֵין מְסֻבִּין אוּן סַיי אָהנְגֶעלֵיינְט
הַלַיְלָה הַזֶה [אָבֶּער] דִי דָאזִיקֶע נַאכְט [פוּן פֶּסַח]
כֻּלָנוּ מְסֻבִּין זִיצֶען מִיר אַלֶע אָהנְגֶעלֵיינט
The מפרשים offer many explanations why חז"ל chose these four changes for the children to ask about.
The מעשׂה ניסים explains that we find in the פסוק that the מצוה of והגדת לבנך is “בעבור זה” - because of “this”, which רש"י explains as “because of the מצות of מצה and מרור.” Therefore, it is only fitting that the child should ask about these two מצות in particular, since these are the reasons for the מצוה of סיפור יציאת מצרים. Since these two are מצות דאורייתא, the חכמים saw fit to add on questions about two מצות דרבנן, in order to show that they are equally important. The חכמים chose the טיבּולים and הסיבה, since these were already started at the beginning of the סדר.
Question:
_______________________________________________?
Answer:
h v g
ר' אליעזר אשׁכּנזי ז"ל explains the choice of the questions another way.
The גמרא says in מסכת חולין דף מ"ז עמוד א' that there are three signs that a בהמה is a טריפה. 1)יָתִיר, that is has something extra. 2) חָסִיר, that something is missing, or3) חָלִיף, that something is changed. This shows that these three types of abnormalities are noteworthy. Accordingly, we can explain that the קושיות follow these three points.
1) יתיר - on the ליל סדר, we add טיבולים, by dipping twice, while on other nights, we don’t dip.
2) חסיר - on the ליל סדר, we are missing חמץ, which we have on other nights.
3) חליף - on the ליל סדר, we exchange שׁאר ירקות for מרור.
The first three קושיות involve the contents of our סעודה. The fourth קושיא involves our own personal הנהגה - we act in a more conceited manner, by eating מסובין, as if we are royalty.
By pointing out these categories of changes, all other changes are included, since they are either יתיר, חסיר, חליף, or a change in our הנהגה.
h v g
Question:
_______________________________________________?
Answer:
The אברבנאל explains that the questions of the בן are pointing out the inherent contradictions of the סדר, where we concurrently display signs of גלות and חירות; מצה and מרור are signs of גלות, while טיבולים and הסיבה are signs of חירות.
Another explanation offered by the אברבנאל is that by a קרבן תודה, there are חלות of חמץ, and of מצה. Since there is an aspect of תודה in יציאת מצרים, we ask why there are no חלות of חמץ in the קרבן פסח on this night.
The חתם סופר asks on the אברבנאל’s explanation, where do we find an answer in the הגדה to this question concerning the לחמי תודה? The חתם סופר answers that we say at the end of מגיד - בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. In every generation, a person must view himself as if he, personally left מצרים. This can be understood as a directive to each person to understand that just as the בני ישׂראל entered into their obligation of עבודת ה' at the time of יציאת מצרים, so, too, every person enters into this new covenant of עבודת ה' on the ליל סדר. This explains why there are no לחמי תודה - because it is not like a קרבן תודה for bygone חסדים that ה' did for us. rather, it is like a קרבן מילואים, which inaugerates us in our new covenant of עבודת ה', and by the קרבן מילואים, there were no חלות of חמץ.
h v g
Question:
_______________________________________________?
Answer:
סו( קורא ההגדה באימה וביראה, ואינו קורא אותה בהסיבה.
